25/07/2026
ההחלטה לפתוח מחדש את תיק רצח תאיר ראדה ולהעבירו לצוות חקירה ממחוז אחר נושאת עמה לקח החורג הרבה מעבר לגבולותיה של הפרשה הקשה והמטלטלת הזאת.
אחת הסכנות הגדולות ביותר לחקר האמת היא תופעת "נעילת החשיבה”: הרגע שבו החוקרים משתכנעים כי החשוד שבידיהם הוא מבצע העבירה, ומאותו שלב החקירה חדלה לשאול מי ביצע את הרצח? ומתחילה לחפש בעיקר ראיות שיאשרו את התשובה שכבר התקבעה.
השופט אשר קולה ניסח זאת בבהירות מצמררת כאשר כתב בהכרעת הדין המזכה כי עצם העובדה שימ"ר צפון כבר "מצאו את הרוצח” הקשתה עד מאוד על החוקרים לנסות ולמצוא "רוצח אחר”.
זו אינה רק ביקורת על חקירה מסוימת. זוהי אזהרה מערכתית מפני אחת התופעות הפסיכולוגיות המסוכנות ביותר בחקירה פלילית: "הטיית האישוש”.
הטיית האישוש אינה מחייבת זדון או ניסיון מודע להפליל אדם חף מפשע. סכנתה הגדולה טמונה דווקא בכך שהיא עלולה להשתלט על שיקול הדעת החקירתי מבלי שהחוקרים יהיו מודעים לכך
דווקא משום שהיא פועלת לעיתים באופן בלתי מודע, היא אחת הסכנות החמורות ביותר לחקירה פלילית.
מרגע שמתגבשת אצל החוקרים השערה שלפיה אדם מסוים הוא מבצע העבירה, המוח האנושי נוטה לחפש, לזהות ולזכור בעיקר את הנתונים המתיישבים עם אותה השערה.
מידע ניטרלי מקבל לפתע משמעות מפלילה; סתירות מוסברות כפרטים שוליים; וראיות שאינן משתלבות בתמונה נדחקות הצדה, מוחלשות או זוכות להסבר בדיעבד שנועד לשמר את התזה הקיימת.
מכאן מתפתחת "ראיית המנהרה": שדה הראייה החקירתי הולך ומצטמצם עד שהחשוד שבמוקד הופך מאפשרות הטעונה בדיקה למסקנה שמבקשים להוכיח. בשלב זה החקירה עלולה לחדול מלשאול את השאלה הפתוחה — מי ביצע את העבירה? — ולעבור לשאלה הסגורה — כיצד נוכיח שהחשוד שבידינו ביצע אותה? זהו שינוי קטן לכאורה בניסוח, אך הרסני במהותו: החקירה אינה עוד מסע לבירור העובדות, אלא מאמץ להגנתה של תזה שכבר התגבשה.
במצב כזה, כל ראיה התומכת בחשד מקבלת משקל מוגבר, בעוד שכל ראיה המפריעה לו נתפסת כתקלה שיש להתגבר עליה.
אליבי נבחן בחשדנות יתרה; ממצא מזכה מוגדר כבלתי מכריע; סתירה בגרסת החשוד מוצגת כחיזוק לאשמתו, אך סתירה בתזה החקירתית מוסברת כעניין שולי; וכיוון חקירה חלופי נזנח משום שאינו מתיישב עם "התמונה הכוללת” — אותה תמונה שנבנתה מלכתחילה מתוך בחירה סלקטיבית של הנתונים.
ראיית המנהרה עלולה להשפיע גם על אופן גביית העדויות ועל חקירת החשוד. השאלות נעשות מכוונות יותר, פרטים עמומים מקבלים פירוש המתיישב עם החשד, והחוקר עלול - גם שלא במודע - למסור לנחקר מידע, לאשר תשובות מסוימות או לדחות תשובות אחרות. בהמשך, אותם פרטים שחדרו אל הגרסה באמצעות החקירה מוצגים כראיה עצמאית המאמתת את התזה.
כך עלול להיווצר מעגל סגור: ההשערה משפיעה על איסוף הראיות, והראיות שנאספו בדרך זו משמשות לאחר מכן להוכחת נכונותה של ההשערה. במקום שהראיות יולידו את המסקנה, המסקנה המוקדמת מעצבת את הראיות שייאספו, את המשקל שיינתן להן ואת האופן שבו יפורשו.
סכנה נוספת היא היווצרותה של מחויבות מוסדית לתזה החקירתית. ככל שהושקעו בחשוד מסוים יותר זמן, כוח אדם, חקירות, פעולות מבצעיות והחלטות מקצועיות, כך נעשה קשה יותר להכיר באפשרות שהכיוון הראשוני היה שגוי. שינוי כיוון עלול להיתפס כהודאה בכישלון, ולכן מתפתחת נטייה להגן על החקירה הקיימת במקום לבחון אותה מחדש.
שאלות ענייניות עלולות להיתפס כביקורת על מקצועיות החוקרים, וראיות סותרות מאיימות לא רק על התזה - אלא גם על יוקרתו של הגוף החוקר. ברגע זה מצטרף להטיה הפסיכולוגית גם אינטרס ארגוני: להגן על החלטות שכבר התקבלו, להצדיק את המשאבים שכבר הושקעו ולשמר את אמינותה של החקירה. מכאן קצרה הדרך לכך שראיה שאינה מתיישבת עם התזה לא תוביל לבדיקה מחודשת שלה, אלא למאמץ נוסף להסביר מדוע אין לייחס לאותה ראיה חשיבות.
דווקא חוקרים מנוסים, מסורים ובטוחים בצדקת דרכם אינם חסינים מפני התופעה הזאת. לעיתים הביטחון המקצועי וההיכרות העמוקה עם חומר החקירה אף מחזקים את הקיבעון: ככל שהחוקר משוכנע יותר שהוא כבר מבין את התמונה כולה, כך הוא עלול להיות פחות פתוח לאפשרות שהנחת היסוד שעליה נבנתה התמונה הייתה שגויה.
התוצאה עלולה להיות כפולה והרסנית. מצד אחד, אדם חף מפשע עשוי להיחקר, להיעצר, לעמוד לדין ואף להיות מורשע ולשבת שנים ארוכות בכלא. מצד אחר, החקירה האמיתית נעצרת ומבצע העבירה נותר חופשי.
כל פעולה המושקעת בביסוסו של חשד שגוי היא גם פעולה שלא הושקעה בבדיקת הכיוון הנכון. הזמן חולף, זיכרונות העדים דוהים, ראיות אובדות, עקבות נעלמות והאפשרות להגיע לחקר האמת הולכת ומתרחקת.
זו הסכנה העמוקה ביותר בראיית המנהרה: היא אינה רק עלולה לייצר תיק נגד האדם הלא נכון - היא עלולה גם לחסום את הדרך אל האדם הנכון. כאשר החקירה מתמסרת להגנתה של תזה אחת, כל כיוון אחר נראה לה כהפרעה ולא כהזדמנות. כך עשויה מערכת חקירה שלמה להמשיך לנוע בעוצמה רבה, אך בכיוון שגוי.
מכאן חשיבותה העצומה של בחינה מחודשת בידי צוות חקירה אחר, שאינו מחויב לתפיסות העבר. העברת החקירה לימ"ר תל אביב אינה מהלך טכני בלבד, אלא מנגנון חיוני לשבירת הקיבעון: חוקרים שלא נטלו חלק בגיבוש התזה המקורית, שאינם נדרשים להגן על החלטות קודמות ושמסוגלים לבחון את חומר הראיות בעיניים רעננות ובלתי משוחדות.
תפקידו של הצוות החדש אינו להוכיח כי החוקרים הקודמים טעו, וגם לא לצאת מנקודת הנחה שחשוד חלופי כלשהו הוא בהכרח האשם. החלפת קיבעון אחד בקיבעון אחר אינה חקר האמת. תפקידו הוא להשיב את החקירה לנקודת המוצא הראויה: לבדוק את מכלול הראיות, לרבות הראיות המפריעות; לבחון ברצינות כיוונים שנזנחו או שלא מוצו; להציב זו מול זו השערות מתחרות; ולנסות להפריך כל השערה באותה נחישות שבה מנסים לאשש אותה.
אין בדברים אלה כדי לקבוע מיהו הרוצח או להטיל אשמה על אדם אחר. יש בהם דרישה בסיסית אחת: שהחקירה תלך בעקבות הראיות לכל מקום שאליו יובילו - ולא תכופף את הראיות כדי שיתאימו לחשוד שכבר נבחר.
חקר האמת מחייב לא רק נחישות באיסוף ראיות, אלא גם ענווה מקצועית: נכונות מתמדת להטיל ספק בהנחת העבודה, לחפש באופן יזום ראיות העשויות להפריכה ולהכיר באפשרות שהחשוד שבידי החוקרים אינו האדם שאותו יש לחפש. חקירה מקצועית אינה נמדדת רק ביכולתה לבנות תזה משכנעת, אלא גם ביכולתה לוותר עליה כאשר העובדות אינן תומכות בה.
רומן זדורוב ישב כ־15 שנים בכלא ולבסוף זוכה במשפט חוזר. כעת חובה לעשות הכול כדי להגיע לחקר האמת — ללא קיבעון מחשבתי, ללא מחויבות לתזות העבר, ללא יוקרה מוסדית וללא הנחות מוקדמות.
כי חקירה שננעלת על חשוד עלולה לא רק להביא להרשעתו של חף מפשע. היא עלולה גם להותיר את מבצע העבירה האמיתי חופשי, להרחיק את החקירה מן האמת ולשלול ממשפחתה של תאיר ראדה ומהציבור כולו את התשובה שהם ממתינים לה כבר כמעט עשרים שנה.
https://www.facebook.com/share/v/18uCrRfv9v/
