גלעד סער, עו"ד - כלכלן, משרד עורכי דין

07/01/2026

לפני 5 שנים פרסמתי פוסט על פסק הדין ששינה את העולם העסקי ופגע קשה בוודאות העסקית ובכלכלה. אני לא יודע אם מישהו שמע אותי (האמת אני יודע שלא) אבל שלשום התקבל תיקון לחוק שמבטל את פסק הדין ומחזיר את הוודאות לחיים העסקיים. ברכות לכולנו!!! 😊
זה מה שכתבתי בזמנו:

📍 ב- 1995 ניתן אחד מפסקי הדין המשמעותיים ביותר שניתנו איי פעם על ידי בית המשפט העליון, שינו מהותית את העולם המסחרי כולו והשפיעו על כל אחד מאיתנו.

האירועים התרחשו בתחילת שנות התשעים. המדינה, באותם ימים, התמודדה עם קליטת גלי עליה גדולים מרוסיה ועם הצורך בבנייה מהירה של דירות. מסתבר שגם את ההסכמים עם חברות הבנייה המדינה "בנתה" מהר.
כשחברת בנייה בשם אפרופים איחרה במועד סיום הבנייה, המדינה החליטה לקנוס אותה על פי ההסכם. אבל אז צצה בעיה קטנה. כי על פי ההסכם, לא היו קנסות על איחור במועד סיום הבנייה. היו לעומת זאת קנסות על איחור במועד מסירת הודעה על איחור בסיום הבנייה. אבל במסירת ההודעה אפרופים דווקא לא איחרה.

את המדינה זה פחות עניין. "כתבנו בהסכם הודעה אבל התכוונו לסיום בנייה". והמדינה קנסה את אפרופים בכל זאת. את אפרופים, לעומת זאת, פחות עניין למה המדינה התכוונה. היא דווקא יותר התעניינה על איזה הסכם היא חתמה.
בית המשפט הסתכל בהסכם וקבע שאפרופים צודקת בכל הקשור לכך שלשון ההסכם ברורה. הקנסות בהסכם על הודעה ולא על איחור בסיום הבנייה. אבל למרות זאת פסק לטובת המדינה כשהוא קובע שמה שכתוב בהסכם, זה לא מה שהתכוונו אליו הצדדים.

👈 בית המשפט גם הסביר באמצעות דוגמא:
נניח שמשה ויעקב, שני איכרים, קוראים לטרקטור שלהם - "סוס". הם עושים ביניהם הסכם לפיו משה מוכר את הסוס ליעקב. ושואל את עצמו בית המשפט, אם משה יופיע אצל יעקב, עם סוס אמיתי במקום עם טרקטור, בית המשפט ישתף איתו פעולה? בית המשפט גם עונה לעצמו – ברור שלא. הם הרי התכוונו לטרקטור ולא לסוס.

האמת, נשמע הגיוני כשחושבים על העוול שעשוי להיגרם ליעקב כשבמקום לרכוב על טרקטור, יצטרך להאכיל סוס. אבל כשחושבים על ההשלכות של פסק הדין הזה על עולם המסחר כולו, הדברים נשמעים הגיוניים הרבה, הרבה פחות.
עד לאותו היום, מי שרצה לוודא שמה שהוסכם גם יקרה, הוא היה רק צריך להקפיד שההסכם יהיה ברור. מאותו יום זה כבר לא הספיק. צריך בנוסף לקוות שבית המשפט יחליט שמנסחי ההסכם גם התכוונו למה שכתבו.
הוודאות העסקית נפגעה פגיעה קשה. אנשי עסקים יכולים לכתוב בהסכם ששירות א' יינתן בתמורה לסכום ב' ולגלות, שבהליך משפטי הוחלט, שמה שהם באמת סיכמו, הוא ששירות ג' יינתן תמורת סכום ד'.

הסיכון הכלכלי גדל, מחירי העסקאות באופן טבעי עולים, פחות עסקאות מתבצעות והכלכלה נפגעת. צדדים צודקים נאלצים להסכים לפשרות לא צודקות רק כדי לא להגיע למקום הלא וודאי ההוא, שאתה יודע איך אתה נכנס אליו אבל אין לך שום מושג איך אתה יוצא. בית המשפט צבר כוח עצום והפך לשחקן משמעותי בכל פרשנות של הסכם.
[ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, נבו (6.4.95)]

11/11/2025

הפוסט הזה על פסק דין שבו אני ייצגתי. נדיר שזה מתאפשר כי דברים שביני לבין הלקוחות שלי נשארים בינינו, אבל הפעם זה אפשרי כי מדובר בפסק דין בתביעה ייצוגית שבה הלקוח לחלוטין שולי לעניין עצמו. כמו תמיד הסיפור אמיתי, השמות, הזמנים והמקומות לא שונו, כדי לא למנוע זיהוי, והפעם לא כמו תמיד, זה אני ששרד כדי לספר 😉

אז זה הולך ככה, עצמאיים משלמים לביטוח לאומי תשלומים חודשיים, וזה די נפוץ שאחרי תקופה מתברר ששילמו בעודף ומגיע להם החזר של חלק מהסכום. יש מערכת שלמה של סעיפי חוק שקובעים איך ביטוח לאומי אמור לחשב את ההחזר ואת ההצמדה למדד. בדקתי את החישובים ואת החוק ומסתבר שחלק מהעצמאיים מקבלים חזרה פחות ממה שמגיע להם. לא אכנס לפרטים כי זה לא מתאים לפוסט כזה, אבל בשתי מילים, ביטוח לאומי יצרו במערכות שלהם חובות מדומים שהשפיעו על הפרשי ההצמדה כלפי מטה ובנוסף סכום ההחזר איך שהוא תמיד התעגל להם כלפי מטה ככה שאם מגיע החזר של 99.99 ₪ הם שילמו 99 ₪.

הכלי הזה שנקרא תביעה ייצוגית נועד לאפשר לציבור להילחם בהתעשרות של גופים גדולים על חשבונו. – אף אחד לא יעשה חישובים מורכבים כדי בסוף לגלות שביטוח לאומי חייב לו 20 ₪ ואף אחד לא ילך לבית משפט על 20 ₪, כי גם אם אף אחד ימצא עורך דין ב- 100 ₪ הוא יהיה בהפסד של 80 ₪. אבל כשלביטוח לאומי יש מיליוני לקוחות (שבויים) שכל אחד מהם משלם קצת יותר משהוא חייב, הציבור כולו מפסיד הרבה מאוד כסף. במקרה שלנו הגבייה האסורה נמשכה עשרות שנים וכנראה מאז ומעולם. עד שהוגשה התביעה זה עלה לציבור לפחות 100 מיליון ₪ והגבייה האסורה הייתה יכולה בקלות להימשך עוד עשרות שנים ולעלות לציבור עוד 100 מיליון ₪, אם אף אחד לא היה בודק. – אז הגשתי תביעה ייצוגית.

המדינה סידרה לעצמה כל מיני פריווילגיות בחוק למקרים שמוגשות נגדה תביעות ייצוגיות. אחת מהפריווילגיות זאת האפשרות להודיע "חדילה", מה שאומר שאם המדינה מודה בתוך 90 יום שהתביעה מוצדקת ומתחייבת להפסיק את הגבייה האסורה מהיום והלאה, היא מקבלת פטור מלהחזיר לציבור את כל הכספים שהיא גבתה עד היום באופן לא חוקי. זה בדיוק מה שביטוח לאומי עשו. הודיעו חדילה, התחייבו להפסיק את הגבייה האסורה, וכל מה שנשאר לעשות זה לדון בשכר הטרחה ובתגמול ללקוח שלי, התובע הייצוגי.

אם נדמה למישהו שגוף של המדינה כמו ביטוח לאומי הוא סוג של ממלכתי כזה שמקפיד לטעון רק אמת, אז לא ממש. אפשר אפילו להגיד, ממש לא. לפי הפסיקה יש על רשות ציבורית חובת תום לב מוגברת אבל ביטוח לאומי לפעמים מתקשה עם מופחתת. אגב, אם אני כותב את זה בפוסט שמתפרסם, אפשר לסמוך עליי שאני בקלות מוכיח את כל מה שכתוב פה. בכל מקרה אחרי שנה וחצי בערך התקבל פסק דין ונקבע שכר טרחה וגמול ללקוח, אבל לא פה נגמר הסיפור.

רוב האנשים לא יופתעו מזה שכשניתן פסק דין צריך לבצע אותו בלי להציב תנאים, אבל ביטוח לאומי היו בשוק מזה. הם אמנם הסכימו לשלם אבל בתנאי שקודם כל יוגשו להם מסמכים לא רלוונטיים מכל מיני רשויות, וגם בתנאי שהלקוח יחתום להם על כל מיני התחייבויות עתידיות (הזויות) וחוץ מזה בתנאי שאני אפתח חשבון בנק (נאמנות מיוחד) שבמקרה הספציפי הזה בלתי אפשרי לפתוח גם אם הייתי רוצה (לא רציתי). זה כמו להגיד אני מעוניין לקיים את פסק הדין אבל בתנאי שתתקשר אליי בעוד שעה מהפסגה של האוורסט.

בהתחלה חשבתי שזאת טעות פקידותית שתיפתר בקלות ופניתי במייל לעורך דין שהתנהל מולי בתיק וביקשתי שיוציא הנחיה שפשוט יעשו את מה שכתוב בפסק הדין. הוא החזיר לי תשובה ארוכה שלא הצלחתי להבין אבל כן הבנתי שבסוף היה כתוב: "תעשה כפי שהתבקשת". אז פתחתי לביטוח לאומי תיק בהוצאה לפועל והטלתי עיקולים על כל חשבונות הבנק שלהם. 😊 לא בטוח שיש תקדים לדבר כזה.

הם לא היו כל כך מרוצים אבל אחרי שהוטלו עיקולים הם העבירו את הסכום שנקבע בפסק הדין, הפעם בלי תנאים. העניין הוא כשנפתח תיק הוצאה לפועל מתווספות לחוב אגרות ושכר טרחה וריביות, וזה כבר לא היה מקובל עליהם.

חצי שנה הם נלחמו כדי לא לשלם את התוספת. שפכו מלל בכמות עצומה עם בקשות, התנגדויות וערעורים. לפני כמה ימים ניתנה החלטה בתיק ההוצאה לפועל. ההחלטה של עשרה עמודים ואני אצטט מתוכה משפט אחד: "התנהלותו של החייב (ביטוח לאומי) המהווה גוף ציבורי, היא זו שהביאה לנקיטה בהליך זה. החייב פעל באופן לקוי, לא ענייני, לא סביר, וניתן אף לומר לא הוגן עת הציב דרישות כתנאי להעברת החוב הפסוק".

בקיצור יש להם עד ה- 16.11 לשלם. מה אומרים, ישלמו? התגובות פתוחות להימורים.

05/08/2025

הסיפור אמיתי. גם הפעם השמות, הזמנים והמקומות לא שונו כדי לא למנוע זיהוי 😊

בשנת 1995 דרור יפת הצטרף לחברת אורג'ינקס כעובד שכיר ובשנת 2000 הוא כבר היה המנכ"ל. 14 שנים אחרי זה יהיו לאורג'ינקס הרבה טענות קשות נגד יפת, אבל אף אחת מהן לא נגעה לכישורי הניהול שלו. אורגי'נקס לא מכחישה שיפת הפך אותה מחברה על סף פירוק לחברה מצליחה ורווחית. למרות שהקרדיט להצלחה שמור ליפת, התפקיד של עמנואל הרט היה בכיר יותר, הוא היה הנשיא ויו"ר הדירקטוריון של אורג'ינקס. אחד התפקידים של עמנואל, זה שרלוונטי לסיפור הזה, היה לפקח על השכר של יפת.

לאורג'ינקס הייתה גם חברת אם אמריקאית ובשנת 2014 מישהו שם כנראה שאל את עצמו איך זה יכול להיות שהרווחים שמופיעים בדוחות של אורג'ינקס לא מופיעים גם בחשבון הבנק שלה. מאחר והוא לא מצא תשובה בעצמו הוא מינה משרד רואי חשבון שביצע ביקורת חקירתית. הדו"ח שיצא בסוף הביקורת הוביל לפיטורים של דרור יפת ושל עמנואל הרט וגם להגשה של תביעה נגד שניהם על סך 52 מיליון ₪. בתביעה נטען שיפת עשה מניפולציות בשכר של עצמו, מימן לעצמו הוצאות פרטיות על חשבון החברה ועוד כל מיני כאלה. הטענות כלפי עמנואל הרט היו שהוא לא פיקח מספיק טוב על השכר של יפת כדירקטור או במשפטית שהפר את חובת האמון והזהירות שהוא חב כלפי החברה כנושא משרה סביר.

הטקטיקה שיפת בחר כדי להגן על עצמו הייתה להכחיש הכל ולתקוף בכל הכוח בחזרה. הוא טען שהסיפור האמיתי בעצם היה הונאת מס שאורג'ינקס ביצעה, הוא לא הסכים לשתף פעולה, ואז התביעה הוגשה נגדו כמעשה נקם וגם כדי להרתיע אותו מלהגיש את התביעות המוצדקות שלו נגד אורג'ינקס. אבל הטקטיקה הזאת לא ממש הצליחה לשכנע את השופט שאורגי'נקס אמורה לשלם למשל על רובוט לניקוי בריכה ועל מדרגות ספיראליות מעוצבות, כשאין בחברה בריכה או מדרגות ספיראליות אבל יש בבית של דרור יפת.

שופטים כותבים בדרך כלל בשפה עדינה יחסית בפסקי דין כשהם מתייחסים לבעלי דין באופן אישי, אבל לא במקרה הזה. השופט צבי ויצמן קבע שהעדות של יפת מתחמקת, לא הגיונית, בלתי סבירה בעליל, לא אחידה, משתנה, מתפתחת... השופט עוד ממשיך אבל אני אעצור כאן את הציטוט. לסיכום השופט צבי ויצמן קבע שיפת צריך לשלם לחברה 50 מיליון ₪ ולהוסיף עליהם 800,000 ₪ הוצאות משפט.

אבל מה לגבי הנשיא ויו"ר הדירקטוריון עמנואל הרט? הוא אמנם לא לקח כסף לכיס אבל מה בקשר לאחריות של דירקטור כלפי החברה כשבמשמרת שלו נעלמו לה לפחות 50 מיליון ₪? מה עוד שחלק מהתרמית נעשתה באמצעות חותמת של עמנואל שכשהוא טס לחו"ל הוא היה משאיר ליפת.
גם עמנואל טען שהחברה תבעה אותו כדי לא לשלם לו את זכויות העבודה שלו, וחוץ מזה טען עוד טענה מעניינת. – אורגי'נקס לא רצתה שתחול התיישנות על מעשי המרמה של יפת שנמשכו 14 שנה, אז היא טענה שהם היו כל כך מתוחכמים שהיא לא הצליחה לגלות אותם במשך כל התקופה אפילו עם מנגנוני הפיקוח של משרדי רואי חשבון שהיא מינתה (אפשר לקבל פטור מהתיישנות בגלל אי ידיעה). – אז עמנואל טען שאם הטענה של אורג'ינקס מספיק טובה כדי לשחרר את עצמה מההתיישנות בגלל אי ידיעה, היא גם מספיק טובה כדי לשחרר את עצמו מהאחריות שלו כדירקטור בגלל אי ידיעה. – מהטענה הזאת השופט דווקא כן השתכנע וקבע שאי אפשר לצפות שדירקטור יהיה יותר מקצועי מרואי חשבון בעניינים חשבונאיים.

חוץ מזה השופט שאל את החברה (או את עצמו) למה מכל חברי הדירקטוריון דווקא את עמנואל החברה החליטה לתבוע? והשופט גם ענה שהסיבה או ליתר דיוק שסביר שהסיבה היא שאורג'ינקס תבעה את עמנואל כדי לא לשלם לו את הזכויות שלו כעובד. זה שעמנואל נתן את החותמת שלו ליפת כשהוא טס לחו"ל נראה לשופט כן סביר, אז הוא קבע שהתביעה של אורג'ינקס נגד עמנואל תידחה ושהיא תשלם לו הוצאות משפט באותו סכום שהוא חייב את יפת - 800,000 ₪.

וככה במאי 2025 הסתיים התיק שנפתח בפברואר 2015. ביולי 2025 הוגש ערעור לבית המשפט העליון 😊

10/04/2025

שיהיה לנו חג שמח 😊

30/03/2025

חברת וואלט דיסני הייתה בתקופה לא רעה בכלל בשנת 1994, אחרי שורה של הצלחות יצא הסרט "מלך האריות" שסיפק הכנסות של כמעט מיליארד דולר, הכי גבוה איי פעם לסרט אנימציה. מייקל אייזנר שהיה גם יושב ראש הדירקטוריון וגם המנכ"ל נחשב אחראי להצלחה. אייזנר היה מנהל כריזמטי עם סגנון ניהול ריכוזי, ושאר חברי דירקטוריון דיסני נהגו להצביע לפי הדעה של אייזנר, למרות שחברי דירקטוריון נדרשים לקבל החלטות באופן עצמאי.

לאייזנר היה חיבור מעולה עם מנהל התפעול בדיסני, פרנק וולס. הם השלימו אחד את השני מבחינה ניהולית. וולס גם אהב ספורט אקסטרים. ב 3 לאפריל 1994 וולס היה בחופשת סקי באתר הררי בנבאדה, הוא טס בהליקופטר שהתנגש בצלע הר וכל מי שהיה שם נהרג. אייזנר היה הרוס מהאובדן. ונאלץ לחפש מחליף לפרנק וולס.

20 שנה לפני זה ב- 1975 מייקל אחר, אוביץ', הקים סוכנות כישרונות קטנה בשם CAA והפך אותה עם השנים לאימפריה עסקית ולאחת מסוכנויות הכישרונות המשפיעות בהוליווד, שייצגה בין השאר את טום קרוז, רוברט דה נירו, סטיבן ספילברג ומרטין סקורסזה. ב- 1994 כשוולס נהרג, אוביץ' היה האיש הכי מקושר בהוליווד ואייזנר ראה בו את המחליף המתאים לוולס.
כדי לגייס את אוביץ' אייזנר היה צריך לעבור שני מכשולים, אחד היה לקבל את ההסכמה של דירקטוריון דיסני והשני את ההסכמה של אוביץ'. אחרי שאוביץ' הסכים, דירקטוריון דיסני לא ממש היה בעיה בשביל אייזנר והסכם ההעסקה של אוביץ' אושר בלי יותר מידי שאלות.

אבל אז התברר לאייזנר שאוביץ הוא לא בדיוק פרנק וולס. אוביץ' פחות זרם עם הסגנון השמרני של דיסני או עם אייזנר, מה שגרם לאייזנר להוציא לאוביץ' "אבחון" במזכר פנימי בדיסני, של "פסיכופט עם הפרעת אישיות" וגם הכריז על חוסר התאמה של אוביץ' לדיסני. בהסכם ההעסקה של אוביץ' היה סעיף שקבע שבמקרה שאוביץ יפוטר "ללא עילה", הוא יקבל פיצוי בגובה של 140 מיליון דולר! אייזנר לא רצה מאבק משפטי, אז הדירקטוריון אישר את הפיטורים בסעיף "ללא עילה", כרגיל כמו שאייזנר רצה. אחרי 14 חודשי העסקה אוביץ' קיבל מדיסני פיצוי של 10 מיליון דולר לחודש (במונחי 1994) וזה בנוסף למשכורת. מאבק משפטי היה בכל זאת אבל עם בעלי המניות של דיסני.

בעלי המניות פחות אהבו את המחיר שעלתה להם הסאגה עם אוביץ', והם השתמשו במכשיר משפטי שנקרא תביעה נגזרת שאפשר להם לגרום לחברת דיסני בעצמה לתבוע את חברי הדירקטוריון שלה על רשלנות באישור והוצאה לפועל של חוזה העסקה לא סביר.

בית המשפט בדלאוור, היה צריך להתמודד עם קייס לא פשוט. מצד אחד אין ספק שדירקטוריון דיסני טעה טעות חמורה ויקרה עם אוביץ', אבל הצד השני הוא שבית משפט כלכלי צריך להימנע מלהפחיד חברי דירקטוריון לקחת סיכונים עסקיים. צמיחה כלכלית בנויה על לקיחת סיכונים עסקיים, סיכונים לפעמים מתממשים ואם חברי דירקטוריון ישלמו מחיר אישי על לקיחת סיכונים, הם פשוט לא ייקחו אותם והצמיחה תיפגע. בשביל זה בתי המשפט באמריקה המציאו את "כלל שיקול הדעת העסקי". בגדול הכלל אומר שלא משנה כמה ההחלטה העסקית של הדירקטוריון הייתה מופרכת או הזויה, הם לא יוחזקו כאחראים אישית, כל עוד ההחלטה התקבלה אחרי בדיקה ולא מחוסר תום לב או מניעים אישיים.

העניין הוא שכמו שכבר אמרנו, חברי דירקטוריון נדרשים לשיקול דעת עצמאי שזה ההפך ממה שדירקטוריון דיסני עשה כשהצביע כי אייזנר אמר. אבל בכל זאת בית המשפט בדלאוור החליט שהדירקטוריון אמנם "לא פעל בצורה מושלמת והתהליך היה לקוי" אבל פעל בתום לב וזה הכי חשוב, ולכן הליקוי בתהליך לא היה מספיק חמור כדי להטיל אחריות אישית.

אני אגב מסכים שתום הלב הכי חשוב, אבל אף פעם לא הבנתי באיזה תהליך משתמש בית המשפט כדי לקבוע באיזה לב היה תום. אפשר להגיד שההחלטה של בית המשפט בדלאוור הייתה שעדיף לא להסתכן בזעזוע של המערכת הכלכלית, גם אם בעלי המניות של דיסני ישלמו על זה יעלה 140 מיליון דולר. האמת... הגיוני.

ומאז הם חיו באושר ועושר עד שהגיעה שלגיה.

23/02/2025

המשפט של נתניהו הגיע לשלב שבו הוא נותן עדות מדוכן העדים, שוב הוגשה בקשה לשדר את הדיונים בשידור חי ושוב השופטים דחו את הבקשה. אבל למה לא לשדר? למה בעצם שכל הדיונים במערכת המשפט לא ישודרו לציבור באתר ייעודי ויתנהלו בפומבי?

פומביות הדיון זה לא רעיון חדש. ביוון העתיקה דיונים נערכו מול חבר מושבעים של מאות ואלפי אנשים שנבחרו בהגרלה, כדי להדגיש את ההשתתפות של כל אזרח בהוצאה לפועל של הצדק. ברומא ערכו משפטים בפורום במרכז העיר כדי לחזק את האמון של האזרחים בכך שמערכת המשפט עושה את הצדק שבשבילו היא נועדה. לפני 100 שנה בערך אמר שופט אנגלי בשם לורד גורדון יוארט: "צדק צריך להיראות כדי להיעשות", אמירה שהמשמעות המילולית שלה שמשפט שלא מתנהל בפומבי, לא נעשה בו צדק! האמירה צוטטה מאז אין ספור פעמים כולל על ידי בית המשפט העליון שלנו. במילים עדינות יותר לורד גורדון יוארט התכוון להגיד שבני אדם מתנהגים באופן ראוי יותר כשמסתכלים עליהם, וצריך להודות שיש בזה משהו. בשנת 1957 חוקקה הכנסת שלנו בחוק יסוד שבית המשפט צריך לדון בפומבי. אז מה השתבש?

בשנת 1984 חוקק חוק שקובע רק בית המשפט יכול לאשר צילום באולם בית המשפט, ובג"צ הרחיב את החוק וקבע שבלי אישור של בית המשפט גם הקלטות קול מאולם בית המשפט אסורות בפרסום. יש מן הסתם סתירה בין פומביות הדיון לבין איסור על פרסום של צילומים והקלטות ממנו ובפועל הדיון פומבי רק למי שלוקח יום חופש מהעבודה כדי לנסוע לבית המשפט לצפות בדיון, בתנאי שהוא לא מתעד ולא מפרסם מה הוא ראה ושמע, אלא אם בית המשפט מאשר, והוא לא.

ההסבר לאיסור הוא שפרסום צילומים מבית המשפט "יפגע בטוהר ההליך השיפוטי" וישפיע על ההליך המשפטי. לי נראה שמישהו התבלבל פה, כי טוהר ההליך השיפוטי או עשיית צדק, הרי היה הנימוק לניהול המשפט בפומבי, ולא ברור איך אותו בית משפט משתמש באותו הנימוק לשתי מסקנות הפוכות. אין ספק שצילום ופרסום של הדיונים בבית המשפט באתר ייעודי תשפיע על אופי הדיון בבית המשפט, אלא שזה בדיוק מה שהפרסום אמור להשיג, את ההשפעה על הדיון והשינוי שלו - לטובה. מה שעומד מאחורי ההתנגדות להבנתי, זה חשש שחשיפת ההליך השיפוטי תגרום לאובדן האמון של הציבור במערכת המשפט. אני חושב ההפך. ההסתרה גורמת לאובדן האמון גם כי היא מקלה על ניהול הליך בדרך שלא ראויה לאמון, והדברים מחלחלים החוצה בסופו של דבר לציבור, וגם כי עצם ההסתרה גורמת לציבור להאמין שיש מה להסתיר. מסעדות שקירות המטבח שלהן שקופים גם מגישות אוכל טרי ובריא יותר וגם מגבירות את האמון של הלקוחות. זה טבעו של עולם. גם הגשמת פומביות הדיון וחשיפת ההליך המשפטי יתרמו בצדק, ליצירת צדק.

"צדק צריך להיראות כדי להיעשות", כך אמר השופט האנגלי לורד גורדון יוארט. במילים עדינות יותר, בני אדם מתנהגים באופן ראוי יותר כשמסתכלים עליהם. אין ספק שצילום של דיונים בב...

16/01/2025

כמה מילים שכתבתי והתפרסמו במעריב על איך צריך לבחור שופטים 😊

שיטת הבחירה המוצעת מתבססת על עקרונות דמוקרטיים מוכרים, שבהם הציבור, באמצעות נציגיו המושפעים ישירות, מכריע בנושאים קריטיים. ההצעה עשויה לא רק לפתור את המשבר הנוכחי, א...

05/11/2024

בשנת 1769 בחור סקוטי בן 36 שקראו לו ג'יימס ואט, שיפר את מנוע הקיטור שהתחיל להניע אניות, רכבות ומכונות. המהפכה התעשייתית התחילה. מכונות החליפו חקלאים שעברו לעיר כדי לעבוד במפעלים. בתחילת המאה ה- 19 הרחובות של לונדון כבר היו צפופים ורועשים, מלאים בדוכנים, סוחרים וגם בזבל, הפרשות של סוסים וביוב בגלל שהמערכת לא עמדה בעומס. כרכרות שימשו בתור מוניות וגם לשינוע סחורות. רוב התושבים הלכו לעבודה ברגל. תנאי העבודה היו קשים מאוד וגם מסוכנים. פועלים ישנו במפעלים וחלק מהעובדים היו ילדים עניים. כל זה כשבריטניה היא המעצמה העולמית ששולטת בסחר בעולם והיא המרכז הכלכלי והפיננסי העולמי. עד כאן רק כדי להיכנס קצת לאווירה.

הלכלוך ותנאי העבודה הקשים היו למעשה חלק מקשיי ההסתגלות לשינוי שהמהפכה הביאה. עוד שינוי וקושי היה קשור במיזמים כלכליים גדולים שהתחילו להתפתח. כשחברת לונדון רכבות (אני המצאתי) רצתה להניח מסילות, היא ביקשה ממשקיעים כסף לברזל ולפועלים בתמורה למניות של החברה. זה כי פועלים וחברות ברזל הם מהסוג שרוצה כסף עכשיו ובטוח, אבל משקיעים כמו ווינסטון (שם בדוי) מוכנים לקחת סיכון ולהשקיע היום כדי לקבל חזרה בעתיד עם רווח, אם הרכבת באמת תיסע ומספיק נוסעים יקנו כרטיסים. הבעיה שגם לווינסטון יש את הגבולות שלו והוא לפחות רוצה לדעת מה הסיכון שהוא לוקח וכשווינסטון שאל את לונדון רכבות מה יקרה אם הרכבת תרד מהפסים, תיפול לתהום והמשפחות של הנוסעים יתבעו את החברה? התשובה הייתה שאם הכסף של לונדון רכבות לא יספיק כדי לכסות את החוב, את ההפרש ייקחו מווינסטון ובעלי המניות האחרים באופן אישי. עם זה ווינסטון פחות זרם, ללונדון רכבות לא היה כסף להניח מסילה, לרכבת לא היה איך לנסוע, אף נוסע לא קנה מלונדון רכבות כרטיס והצמיחה הכלכלית של המהפכה התעשייתית נבלמה.

מאחר ובריטניה חשבה שהמהפכה התעשייתית זה רעיון טוב, חוקק בשנת 1855 אחד החוקים המרכזיים בהיסטוריה המשפט המסחרי שקבע שהסיכון של בעלי המניות יוגבל לגובה ההשקעה שלהם (ערבות מוגבלת) וככה נולדה החברה בערבון מוגבל שמוכרת יותר בתור חברה בע"מ. חברה בע"מ היא גוף מדומיין (כמו שאומר יובל נח הררי) שלא קיים במציאות אלא רק בחוק. לפי החוק היא יכולה שיהיה לה כסף משלה ואם היא מפרה הסכם אפשר לתבוע אותה, אבל תביעה נגד בעלי המניות שלה תידחה על הסף, כמו שאי אפשר לעשות הסכם עם ראובן ואז לתבוע את שמעון. עכשיו הסיכון של בעלי המניות שהשקיעו מוגבל להשקעה שהם הסכימו לסכן.

אבל לא כולם הפנימו שהחברה בע"מ נולדה. אהרון סלומון דווקא הפנים. הוא היה יזם יהודי בריטי שייצר ומכר נעליים בלונדון. לקראת סוף המאה ה- 19 הוא הקים חברה, קרא לה על שמו, והעביר אליה את העסק שלו למכירת נעליים. סלומון החזיק במניות של החברה והמשיך לייצר ולמכור נעליים כרגיל. כדי שלחברה יהיה כסף לקנות שרוכים וסוליות הוא הכניס לחשבון שלה כסף, ערך הסכם הלוואה וחתם עליו פעמיים, פעם בתור אהרון סלומון ופעם בתור אהרון סלומון בע"מ. ואז היה מיתון והחברה קרסה.

הספקים שמכרו לחברה סחורה ולא קיבלו כסף, הופתעו שסלומון, שרק לא מזמן הם נתנו לו אישית את הסחורה, לא רק שלא רוצה לשלם, הוא גם עומד איתם בתור להתחלק בנכסים שנשארו לחברה ומנפנף להם את ההסכם הלוואה עם שתי החתימות שלו. אז הם פנו לבית המשפט ששמע את הספקים ולא התרשם מההסכם עם החתימות של סלומון. סלומון ערער וגם בית המשפט לערעורים לא השתכנע מהטענות על פיצול האישיות של סלומון. אבל סלומון היה איש עקשן וערער לבית הלורדים שכמו סלומון הפנים את החוק מ- 1855 וקבע שסלומון הוא לא החברה של סלומון.

מאז הכלכלה העולמית השתנתה בריטניה כבר לא מעצמה אבל חברות בערבון מוגבל עדין עומדות בבסיס של הצמיחה הכלכלית העולמית. אגב, עדין לא כולם הפנימו.

14/10/2024

אף פעם לא הבנתי למה נותנים לחברות שמות ארוכים. ברשותה של חברת טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, אני אקרא לה בפוסט הזה - טקסטיל. בכל מקרה בשנות ה – 90 היא ייצרה ג'ינסים. חברת EXIMIN לעומת זאת הייתה חברה בלגית שרכשה מוצרי ביגוד מיצרנים ומכרה אותם בארצות הברית. EXIMIN רכשה מחברת טקסטיל 3000 מגפי ג'ינס ושלחה אותם לאמריקה. העניין הוא שבארצות הברית הייתה עוד חברה שייצרה ג'ינסים שעליהם היו מודפסות בדיוק אותן אותיות כמו אלה שהודפסו על הג'ינסים שיצרה טקסטיל ומכרה EXIMIN. זאת הייתה חברת Levis והיה לה סימן מסחר רשום בארצות הברית על השם של עצמה. המשלוח עוכב במכס האמריקאי.

מסתבר ש EXIMIN ממש הופתעה מזה שקיים שם מסחר רשום על Levis, או לפחות ככה היא טענה בבית המשפט, ודרשה שטקסטיל תחזיר לה את הכסף ותשלם גם פיצויים. כדי לשכנע היא הפנתה את בית המשפט לחוק מכר טובין בינלאומי, והסבירה שכתוב שם שזאת החובה של המוכרת (חברת טקסטיל) להעביר "בעלות נקייה" ושזאת לא בעלות נקייה כשיש סימן מסחר רשום.

טקסטיל מצד שני לא ממש ישבה בשקט וטענה שהחוק האמריקאי מאפשר ליבואנים כמו EXIMIN להשיג רשות מחברות כמו Levis לייבא מגפי ג'ינס ושאפילו בחלומות שלה היא לא חשבה של- EXIMIN אין אישור כזה.

התיק הגיע לבית המשפט העליון ולנשיא שמגר שפתח את פסק הדין עם הקביעה שמאחר ש- EXIMIN טוענת שחוק מכר טובין בינלאומי חל בענייננו ומאחר שטקסטיל לא התנגדה לזה, אז חוק מכר טובין בינלאומי חל בענייננו. – אני אומר שככה בדיוק אמור לעבוד בית משפט. להכריע בין טענות הצדדים ולהימנע מלהכניס לסכסוך טענות משל עצמו. אם צדדים החליטו שחוק חל, הוא חל.

באמת לפי חוק מכר טובין בינלאומי וכמו ש- EXIMIN טענה, טקסטיל הייתה צריכה למכור מוצרים עם "בעלות נקייה" וזה לא בדיוק מה שקרה. העניין הוא ששמגר לא לגמרי זרם עם ההפתעה של EXIMIN מהקיום של Levis. האמת שטענת ההפתעה קצת מוזרה. אפילו אני זוכר את Levis משנות ה- 90 ואני לא אתפלא אם שמגר קיבל באותה תקופה דרישה מהנכדים שלו שיקנה להם כאלה. שמגר קבע שגם טקסטיל וגם EXIMIN צפו שעומדת להיות פה בעיה, אבל שתיהן עצמו עיניים מתוך הנחה שהבעיה תהיה של הצד השני. הוא גם קבע שיש פה הפרת הסכם הדדית (זה לא מדויק כי אנחנו הרי לא מכוח הסכם אלא מכוח חוק מכר טובין בינלאומי, אבל לא ניכנס לזה).

העניין הוא שבמקרה של הפרת הסכם, המפר אמור לשאת בכל האחריות להפרה ופה שמגר הרי קבע ששני הצדדים אחראים כי שניהם עצמו עיניים. אז הוא פתר את זה וקבע ששני הצדדים פעלו בחוסר תום לב (סוג של מילת קסם משפטית) ושבמקרה כזה אפשר לחלק בין הצדדים אחריות חוזית.

לשופט גולדברג זה פחות נראה. הוא הסביר שמאחר ש- Levis זה מותג כל כך מוכר, אז טקסטיל לא חייבת להזהיר את EXIMIN מהמובן מאליו והאחריות כולה על EXIMIN (לפי החוק האחריות על הקונה אם הוא דרש ספציפית מוצר מסוים).

אבל השופט מלץ הלך עם שמגר, הם ניצחו את גולדברג 2:1, ומאז אפשר לחלק אחריות חוזית בין צדדים להסכם. זאת הסיבה שאני זוכר את פסק הדין הזה.

30/09/2024

שנה טובה! ☺️

08/09/2024

הסיפור אמיתי. הדמויות, המועדים והמקומות לא שונו כדי לאפשר זיהוי.

בתחילת 1984 הרצל בן דוד חשב שאהרון ג'רבי חייב לו 3,500 דולר אבל אהרון חשב שלא, אז הרצל הגיש תביעה נגד אהרון בבית משפט השלום בנתניה. בית משפט השלום חשב כמו הרצל וקבע שאהרון ישלם 3,500 דולר. אבל אהרון חשב שבית משפט השלום טעה והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. בשנת 1987 בחודש ספטמבר, נערך דיון בבית המשפט המחוזי בפני שלושה שופטים ואיך שהו תוך כדי הדיון, הרצל ואהרון השתכנעו שהכי נכון מבחינתם להתפשר אחד עם השני. וככה הם החליטו: אהרון ישלם להרצל רק 2,500 דולר והוא יעשה את זה עד ל- 1 לדצמבר 1987 במשרד של עורך הדין של הרצל, ואם לא, אז אהרון ישלם להרצל את כל ה- 3,500 דולר, כמו שבית משפט השלום קבע. הם כתבו את זה על דף, חתמו למטה ובית המשפט המחוזי נתן להסכם תוקף של פסק דין. וככה באמת היה, כמעט...

אהרון הגיע למשרד של עורך הדין של הרצל בדיוק ב- 1 לדצמבר כמו שסוכם, ישב עם הפקידה ויחד הם חישבו את סכום החוב בשקלים, אהרון שילם וחזר הביתה. אבל למחרת עורכת הדין של אהרון הסבירה לו שמשהו בחישוב לא לגמרי מסתדר והוא בעצם שילם רק 2,000 דולר ולא 2,500 דולר כמו בהסכם. אהרון התקשר מיד להרצל ואמר לו שהוא בדרך להשלים לו את ה- 500 דולר שחסרים אבל הרצל הסתכל על הלוח שנה, ראה שה- 2 לדצמבר יוצא אחרי ה- 1 לדצמבר והסביר לאהרון בנימוס (אולי) שלפי ההסכם החוב הכולל עומד עכשיו של 3,500 דולר ושדולר פחות מזה הוא לא מוכן לקבל. אהרון החליט שהרצל יקבל את ה- 500 דולר גם אם הוא לא רוצה ונסע לבנק שהיה סגור. אז למחרת ב- 3 לדצמבר 1987 הוא הוציא צ'ק בנקאי לפקודת הרצל על סך 500 דולר. ושוב הם הגיעו לבית המשפט המחוזי...

הרצל ביקש מבית המשפט המחוזי שיקבע שה- 1 לדצמבר יימשך עד ה- 3 לדצמבר והסביר שהוא התבלבל בסכום כי הוא היה טרוד. אבל בית המשפט המחוזי קבע שאין אפשרות לשנות את לוח השנה או את המועד שנקבע בהסכם. הרצל חשב שבית המשפט המחוזי דווקא כן יכול ופנה לבית המשפט העליון שיגיד לו את זה.

בשנת 1991 בחודש נובמבר, מאיר שמגר נשיא בית המשפט העליון, פרסם פסק דין שהכריע סופית במחלוקת שהתחילה בשנת 1984 בין אהרון להרצל. הנשיא שמגר קבע, והשופטים גבריאל בך ויעקב מלץ הסכימו איתו, ששום נזק לא נגרם להרצל מהאיחור בתשלום ושזה לא באמת שינה לו אם הוא קיבל את ה- 500 דולר ב- 1, ב- 2 או ב- 3 לדצמבר. שמגר קבע שמדובר בסך הכל ב- "פגם פורמאלי שולי" וש- "רגש הצדק איננו מרשה ... כי הדין ייקוב את ההר". לכן, הוא קבע שהרצל פעל בחוסר תום לב ובמקרה כזה ה- 1.12.1987 ייחשב עד ל- 3.12.1987 "ועד בכלל" (מילים שלו).

אז זאת הייתה דעתם של שופטי בית המשפט העליון מאיר שמגר, גבריאל בך ויעקב מלץ כמו שפרסמו בפסק הדין. ועכשיו אני אגיד את דעתי כמו שאני אפרסם בפוסט הזה.

בית המשפט העליון צדק בכל מילה שכתב ועשה צדק בין הרצל לאהרון, אבל שגה בתוצאת פסק הדין שנתן ועשה עוול לכל מי שבא אחרי אהרון והרצל. לפני שאני אסביר, אני אבהיר שהסיבה היחידה שאני לא אגיד על הרצל את כל מה שאני חושב עליו, היא שלא בא לי לקבל ממנו תביעה, כמו שהוא כנראה יעשה אם הבנתי את הראש שלו. אז אני אסתפק בלהגיד שעושה רושם שהוא טיפוס לא משהו, ואם נניח היה פונה אליי, לא הייתי מייצג אותו עם מקל. אבל למרות זאת פסק הדין היה צריך לקבוע שהרצל יקבל את כל 3,500 הדולר מאהרון. אני אסביר את דעתי.

העולם העסקי משגשג בזכות וודאות עסקית או במילים אחרות - צמצום סיכונים. חוק החוזים נועד לייצר וודאות על ידי מתן חופש לאנשים לחוקק חוקים בינם לבין עצמם (חוזים), שאפשר לאכוף. כשבית המשפט מתערב במה שאנשי עסקים הסכימו ביניהם, הוא מייצר את ההפך - אי וודאות עסקית. פסק הדין הזה משנת 1991 יצר סדק בסכר הוודאות העסקית. אחריו הסכר נפרץ. היום כשלקוח שואל עורך דין אם הוא יוכל לאכוף את ההסכם שהוא חתם עליו ולממש את התוכניות העסקיות שלו, אף עורך דין לא יכול לספק לו תשובה וודאית. זה הרי כבר לא תלוי רק בהסכם, אלא גם בשופט. למדנו שזה חוסר תום לב להגיש תביעה אם הצד השני הפר הסכמה ותיקן אחרי יומיים, אבל אין לנו מושג מה אומרת הסקאלה של תום הלב אם יש איחור של שבועיים. ומה עם איחור של חודש וחצי? ומה אומר תום הלב אם מישהו שילם בזמן אבל רק קצת פחות ממה שהתחייב? ומה אם בכלל בית המשפט יקבע שההסכם אמנם קובע דבר אחד, אבל כשחתמתם עליו התכוונתם בכלל למשהו אחר? כמו שקרה וקורה מאז שנת 1995 כשהמים התחילו לזרום דרך השכר חופשי. הסכמים הפכו לגמישים וקשה לדעת מראש עד לאן הם יתכופפו. הסיכון העסקי עלה כי התמריץ לכבד הסכמים ירד. הרבה יותר כדאי להפר הסכמים ולהגיע לבית משפט, הרי הצד המקיים תמיד בסיכון ואולי ירצה להגיע לפשרה. בית המשפט עשה צדק במקרה הספציפי של אהרון והרצל אבל יצר מאז אי וודאות עסקית ומשפטית לכל השאר.

21/07/2024

בפינת שאלו אותי אז עניתי 😊

ראיון שנתתי עם המלצה לשינוי קטן שיביא שינוי גדול (לטובה) במערכת המשפט.