יניב גביש - עורך דין נזקי גוף

09/08/2026

לפני חמישה ימים כתבתי כאן על המשפט שאני שומע יותר מכל דבר אחר:
"נכנסתי לזה לבד. ידעתי שאני עלול לחטוף."

היום בית המשפט אמר את זה במילים שלו.

שני מתעמלי מכשירים, אחד מהם התחיל להתאמן בגיל שש, שניהם הגיעו לנבחרת ישראל ולסגל האולימפי. במשך שנים הם התלוננו על כאבים בכתפיים. בתרגילי טבעות, בהרמת הידיים מעל קו הכתף, שוב ושוב.

מה שהם קיבלו זה פיזיותרפיה.
מה שהם לא קיבלו זה בירור אורתופדי אחד.

האימונים המשיכו. עד שהקרעים הפכו בלתי הפיכים, הגיעו הניתוחים, והשניים נאלצו לפרוש מהמקצוע שאליו הוקדשו מגיל אפס.

בבית המשפט טענו איגוד ההתעמלות, הוועד האולימפי ומכון וינגייט בדיוק את מה שכולנו מכירים: התעמלות מכשירים היא ענף שבו נפצעים, הספורטאים ידעו לאן הם נכנסים, והם לקחו את הסיכון על עצמם.

בית המשפט לא קיבל את זה. הוא כתב:

"אינני סבור שספורטאים מקבלים עליהם להיפצע, או מצפים שזה יקרה דווקא להם."

ואז הוסיף את מה שלדעתי הכי חשוב בפסק הדין כולו: דווקא בגלל שכולם בענף יודעים מה אחוזי הפציעות, מוטלת על הגופים החובה למנוע אותן — ולא להיתלות בהן כהגנה.

גם הטענה שהספורטאים אשמים בעצמם, כי לא התלוננו מספיק והמשיכו להתאמן, נדחתה. באולם התעמלות, כשכואב — ממשיכים. זו התרבות, וילדים בני שש לא הם אלה שבנו אותה.

התוצאה: כ-1.6 מיליון ש"ח, בחיוב ביחד ולחוד.

והנקודה שאני רוצה שתיקחו מזה, גם אם מעולם לא התקרבתם לנבחרת:
כאב חוזר שמטופל בפיזיותרפיה, בלי שאף אחד שלח אתכם לבירור, הוא לא טיפול. הוא דחייה של הבעיה. את המחיר משלמים בכתף.

הסיפור המלא, כולל פסק הדין עצמו:
https://gavishlaw.co.il/selected-cases/gymnastics-national-team-shoulders

הכתבה ב-ONE:
https://www.one.co.il/Article/530218.html

04/08/2026

המשפט שאני שומע יותר מכל דבר אחר:
"נו באמת, נכנסתי לזה לבד. ידעתי שאני עלול לחטוף. אז על מה יש לי להתלונן?"

כולנו מכירים את התחושה. עולים על המגרש, נכנסים לאולם, מרימים משקולת, עולים על סוס — ומסכימים מראש, בלב שלם, שזה עלול להיגמר בשקית קרח או אפונה קפואה על הברך. וכשזה באמת קורה, רובנו סוגרים את העניין לבד: "ידעתי למה אני נכנס".

אז רגע לפני שאתם ממשיכים לגלול, שאלה קטנה. תחשבו עליה בכנות:

הסכמתם שתחטפו מרפק. הסכמתם שתיפלו. הסכמתם שיכאב לכם שבוע.
אבל האם הסכמתם גם לזה שהרצפה תהיה רטובה כי אף אחד לא טרח לנגב?
שהמתקן יהיה שבור כבר שלושה חודשים ו"מחר מתקנים"?
שהמאמן יגיד "יאללה תחזור, זה כלום" חמש דקות אחרי מכה בראש?

כי אלה שני דברים שונים לגמרי. ורוב האנשים אף פעם לא עוצרים להבחין ביניהם.

ופה נמצא הדבר המעניין באמת: אותו "ידעתי למה נכנסתי" הוא אחת האמונות הנפוצות ביותר בעולם הספורט — וגם אחת הלא מדויקות שבהן. הוא הרבה פחות חזק ממה שהוא נשמע, והרבה יותר קשה להיתלות בו ממה שנדמה. פשוט רוב מי שנפצע לא מגיע לשלב שבו מישהו בודק את זה בשבילו. הוא מוותר לבד, בבית, על הספה, עם שקית הקרח.

ואגב, גם אותו טופס שחתמתם עליו בכניסה — בעמידה, בלי לקרוא, כשחצי מהיד עוד רועדת — הוא הרבה פחות דרמטי ממה שהוא נראה.

כתבתי על זה מאמר שלם: מה באמת עומד מאחורי "הסכמתי לזה", איפה בדיוק עובר הגבול בין מכה שהיא חלק מהמשחק לבין מכה שאף אחד לא אמור לספוג בשקט, ומה כדאי לשמור ולצלם כבר ביום שאחרי — כי דווקא הדברים הקטנים האלה הם שעושים את ההבדל.

https://gavishlaw.co.il/articles/voluntary-assumption-risk-sports

מוזמנים לשאול שאלות לאחר קריאת המאמר..

31/07/2026

משרד עורכי דין יניב גביש — נזקי גוף, רשלנות רפואית ומשפט וספורט

לאחרונה השקתי אתר חדש למשרד, המרכז למעלה מ־24 שנות ניסיון בייצוג נפגעים בתביעות נזקי גוף, רשלנות רפואית, תאונות ופגיעות גוף.

לצד תחומי הפעילות המרכזיים של המשרד, הקדשתי באתר מחלקה ייעודית לתחום שמלווה אותי כמעט כל חיי — משפט וספורט.

כשחקן טניס תחרותי, כמאמן בעבר וכעורך דין המייצג לאורך השנים ספורטאים, מאמנים וגופי ספורט, אני מביא לתיקים האלה לא רק ניסיון משפטי, אלא גם היכרות אמיתית עם העולם המקצועי, הלחצים והצרכים הייחודיים של ספורטאים.

באתר כבר ניתן למצוא עשרות מאמרים מקצועיים, סיפורי הצלחה, פסקי דין, כתבות ומקרים שבהם טיפל המשרד — והוא ימשיך להתעדכן בתכנים ובמקרים נוספים, כמובן בכפוף לחיסיון ולשמירה על פרטיות הלקוחות.

מוזמנים להכיר את האתר החדש ואת כלל תחומי הפעילות של המשרד:

ניסיון משפטי, הבנה אנושית ואסטרטגיה מדויקת בנזקי גוף, רשלנות רפואית ומחלקת הספורט.

02/03/2026

05/01/2026