05/12/2023
אני עצבנית. אני כועסת. אני מתוסכלת. אני בוכה. אני שבורה. אני רוצה לצרוח. אני רוצה להילחם. אני רוצה לבעוט. אני רוצה וצריכה !!!!!!!!!!!!!!! עזרה.
אני אמא. לא תמיד הכי טובה. לא תמיד הכי נכונה. לא תמיד אמא.
וכאמא, אני רואה כל יום מהדורת חדשות אחת אחרי השנייה, בלופ של 24 שעות, וכל סיפור של ילד שמוחזק רחוק מההורה שלו וכל הורה שלא יכול להגיד לילד שלו "אני פה. אני אוהב. אני כמהה", וצריך לצעוק את זה במהדורת חדשות, את סודות ליבו ותאוות נפשו, כדי שאולי ימצא את הדרך לילד שאותו הוא מבקש, גורם לי להתפרק, לדמוע. גורם לי לכאוב. גורם לסדק קטן שלעולם לא יחלים.
אנחנו מדברים על לוחמה פסיכולוגית. לוחמה פיזית. עינוי נפש וגוף. של ילד שצריך את אבא ואמא, ועינוי של הורה שכל מה שהוא צריך זה להיות הורה. פשוט להיות.
ואז הגבולות וההבחנה, הולכים לאיבוד.
ילד בן פחות מ- 6, "אבא פגע בו", "אבא מת", "אבא מאיים על אמא", "אבא רע". טרור פסיכולוגי מתמשך שבינו ובין המציאות....
אמא זה לא חמאס. יש עם מי לדבר. היא תעדיף את טובת הילד על הנקמנות, על הרוע, על האכזריות.
וזהו, שהיא לא.
אבל! היא אמא. ואמא היא אמא היא אמא וכבודה במקומה מונח.
120 חברי כנסת, אי אלו גורמים מדיניים, ביטחוניים, אנשים, מנהלים את המחדל של ה 7.10.23. בהצלחה מפוקפקת.
שופטת אחת מנהלת את המחדל של ילד שנת 2016. בן 6.5. שלא ראה את אביו יותר משנה. שחושב שאביו הוא מפלצת. לעיתים מתה. לפעמים מפחידה. ועוד דחיה ב"מו"מ", ועוד דחית "דיון", ועוד דחיית "עוד לא התכנסו כל חברי הקבינט", ועוד דחיית "כל הנתונים בידנו אבל, לא כל הנתונים הושלמו".
ילד בשבי הסתה וניכור הורי בחסות מערכת אכזרית, רעה, מכוונת וחסרת אחריות. חברתית. משפטית. אנושית.
הוא לא במנהרה. לא שומרים עליו שומרים חמושים. הוא לא רואה סרטוני זוועות.
הוא אצל אימא שלו. שמספרת לו כל יום שאבא פגע בו, שמגייסת את כל מי שסובב אותו להאמין בכך גם לאחר שכבר הוכח אחרת שוב ושוב, שמאפשרת לו לחשוב, להאמין ולרצות שאביו מת ולאמא נשק משלה- שופטת שפשוט לא בא לה על העבודה שלה.
או שהיא סתם אכזרית.
אל תבחרו. היא שניהם ויותר מזה.
כי בנינו- חודש/ חודשיים/ שנה/ שנתיים?!? מה ההבדל? בסך הכל לא ראית או שמעת או חיבקת את הילד החי שלך?!?
