15/08/2026
אנחנו בחופשה באילת.
עלינו עכשיו מהבריכה, ויש אישה אחת שאני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליה.
לידנו ישבה חבורה גדולה. חברים, חברות, זוגות וילדים. שבת, שמש, בריכה, צחוקים.
לא שמתי לב אליהם במיוחד, עד ששמעתי אותו.
הוא דיבר אל בת הזוג שלו בצורה קשה. משפילה. מבזה.
בקול רם. מול כולם.
היא קמה והלכה.
הסתכלתי עליה מתרחקת, ואז הסתכלתי על הנשים שנשארו לשבת.
אף אחת לא קמה אחריה.
לרגע רציתי לקום בעצמי.
ללכת אליה. לשאול אותה אם היא בסדר. אולי רק להיות שם לרגע.
לא קמתי.
לא הכרתי אותה ולא רציתי להביך אותה. לא רציתי שאישה זרה תהפוך רגע שגם ככה התרחש מול כולם לעוד יותר חשוף ולא נעים עבורה.
אחרי כחצי שעה היא חזרה.
אחרי שעה וחצי כבר כולם היו בתוך הבריכה.
צחקו. השתוללו. נהנו.
גם היא.
גם הוא.
באיזשהו שלב ראיתי אותם מתנשקים.
והסתכלתי עליה וחשבתי כמה קל, מבחוץ, לדעת בדיוק מה היינו עושות.
אני הייתי קמה.
אני לא הייתי חוזרת.
אלי אף אחד לא היה מדבר ככה.
אבל החיים, ובעיקר מערכות יחסים, הרבה יותר מורכבים מהמשפטים שאנחנו אומרות לעצמנו.
במסגרת עבודתי אני פוגשת נשים חזקות. חכמות. עצמאיות. מצליחות. נשים שבכל מקום אחר בחיים שלהן יודעות בדיוק מה הן רוצות ומה מגיע להן.
ודווקא במקום הכי קרוב, לפעמים הגבולות מיטשטשים. לפעמים הקול נחלש. לפעמים מוותרים עוד קצת, סולחים עוד פעם, וממשיכים הלאה.
אני לא יודעת שום דבר על האישה מהבריכה.
אני לא יודעת מה קרה ביניהם לפני היום, מה יקרה ביניהם מחר, ובטח שלא מתיימרת לשפוט אותה או את הבחירות שלה.
אבל היא גרמה לי לחשוב.
ובזמן שכל זה קרה החזקתי ביד ספר.
“מה את אומרת?” של רותם שביט.
זו הפעם השנייה שאני קוראת אותו.
ספר שעוסק בדיבור בפני קהל. באומץ של נשים לעמוד מול אנשים, לתפוס מקום ולהשמיע את הקול שלהן.
וישבתי שם, עם הספר ביד, והסתכלתי על מה שקורה כמה מטרים ממני.
וחשבתי שהיכולת להשמיע את הקול שלנו לא מתחילה דווקא מול קהל.
לפעמים הקהל הוא האדם שמולנו.
ולפעמים האדם שהכי חשוב שנשמיע בפניו את הקול שלנו - הוא אנחנו בעצמנו.
חשבתי על האישה הזאת.
חשבתי על כל הנשים שאני פוגשת במסגרת העבודה שלי.
וחשבתי כמה פעמים בחיים אנחנו יודעות בדיוק מה היינו אומרות לחברה טובה שלנו - אבל מתקשות לומר את אותם הדברים לעצמנו.
כמה קל לנו לזהות כשאישה אחרת מוותרת על המקום שלה, וכמה קשה לפעמים לזהות את הרגע שבו אנחנו עושות את זה.
אז קשור ולא קשור - לכו לקרוא את הספר.
ובעיקר, תשמיעו את קולכן בעולם.
מול קהל, מול האנשים הקרובים אליכן, ולפעמים - קודם כול מול עצמכן.
ואל תתנו לאף אחד לדבר אליכן ככה!
