עו״ד עדנה שקל

27/07/2026

לשבור את החומות! לשבור את הסטיגמה!

בישיבה שקיימה ועדת פסיכיאטריה, פסיכולוגיה ומשפט של לשכת עורכי הדין, מחוז תל אביב, בראשותי, ואשר יוחדה לנושא אשפוז כפוי, התארח ד"ר גדי לובין, מנהל המרכז הירושלמי לבריאות הנפש — כפר שאול, איתנים והקהילה.

ד"ר לובין קרא לשבור את החומות שהוקמו בין בתי החולים הפסיכיאטריים לבין הקהילה.

הדרך לכך עוברת גם בחשיפת סיפורי החיים של מתמודדי נפש — מתוך בחירה ותוך שמירה מלאה על צנעת הפרט.

ואכן, ככל שנכיר מקרוב את האנשים, את סיפוריהם ואת אורחות חייהם, נלמד להתחשב, לחיות יחד ולראות מעבר לסטיגמה.

המשימה היא לאפשר למתמודדי נפש להשתלב בקהילה — לא בשוליה, אלא בתוכה.

25/07/2026

רותם יקרה,

תודה על הרצאה חדה, אמיצה ונוקבת, ובעיקר על קול המזכיר כי גם כשהתערבות פסיכיאטרית כפויה נדרשת לשם הגנה וטיפול, אסור שהאדם יאבד את כבודו, את זכויותיו ואת צלם האנוש שלו.

את ועדת פסיכיאטריה, פסיכולוגיה ומשפט הקמתי בשנת 2015 מתוך הכרה בצורך במרחב שבו משפט, טיפול וניסיון חיים נפגשים לשיח פתוח, ביקורתי ונטול מורא. שמחתי שהבאת אל המרחב הזה את קולך הצלול, המעורר מחשבה ומאתגר גם מוסכמות.

ותודה על המילים הנדיבות שייחדת לי. הן היו עבורי בעלות משמעות רבה.

23/07/2026

"אשפוז כפוי צריך להיות חריג שבחריגים", ניצן הורוביץ, שר הבריאות לשעבר, בישיבת ועדת פסיכיאטריה, פסיכולוגיה ומשפט של לשכת עורכי הדין, בנושא "האשפוז הכפוי: מבט רפואי, משפטי ואישי"

21/07/2026

אדם אינו נמחק כשהוא מאושפז בכפייה. הוא עדיין אדם בעל רצון, זכויות, סיפור חיים ועתיד. גם כאשר חירותו נשללת, כבודו אינו נשלל, ודבריו ראויים להישמע ולהיבחן.
זו הייתה נקודת המוצא של ישיבת ועדת פסיכיאטריה, פסיכולוגיה ומשפט של לשכת עורכי הדין בנושא:
"האשפוז הכפוי: מבט רפואי, משפטי ואישי" — מפגש בין רפואה, משפט והאדם שמאחורי ההליך.
הערב נבנה סביב שלושה מקורות ידע משלימים: החוויה האישית, העשייה הרפואית וההגנה המשפטית.
רותם גלילי פאר, מייסדת עמותת לנפ״ש ומחברת הספר "בית משוגעים", הציבה שאלה נוקבת: כאשר המערכת בוחנת את מסוכנותו של האדם — מי בוחן את הסיכונים ואת הנזקים שעלולה הכפייה עצמה לגרום?
היא עמדה גם על סכנתה של הטיית האבחנה — מצב שבו כל התנגדות, טענה או בחירה נבחנות רק מבעד לעדשת האבחנה, והאדם מאבד את האפשרות שדבריו ייבחנו לגופם.
ד״ר גדי לובין, מנהל המרכז הירושלמי לבריאות הנפש איתנים–כפר שאול והקהילה, הביא את המבט הרפואי והמערכתי. הוא דיבר על הצורך לשבור את חומות הבידוד של מוסדות בריאות הנפש, לחברם אל החברה ולאפשר נראות ויצירה — לצד שמירה קפדנית על פרטיותו ועל בחירתו של כל אדם.
עו״ד אודליה אטרמן, הממונה הארצית על תחום האשפוז הכפוי בסיוע המשפטי, הציגה את חשיבות ייצוג המטופלים בפני הוועדות הפסיכיאטריות: בחינת עילת האשפוז, התשתית העובדתית והרפואית, החלופות ומידתיות הפגיעה בחירות.
שר הבריאות לשעבר, ניצן הורוביץ, הרחיב את הדיון אל מבנה המערכת כולה. לדבריו, בהיעדר טיפול זמין ורציף בקהילה, בית החולים נעשה לעיתים "לא רק המוצא האחרון — אלא המוצא היחיד". הוא קרא להותיר את האשפוז הכפוי כ"חריג שבחריגים" ולהעביר את מרכז הכובד אל הקהילה.
השיח המשותף בין הפסיכיאטריה, המשפט והחוויה האישית מרחיב את שדה הראייה של כל תחום, מדייק את שיקול הדעת ומשפר את המיומנויות המקצועיות — כדי להעניק למתמודדי הנפש ולבני משפחותיהם שירות מקצועי ואנושי שמשתפר והולך.
חברי הוועדה ואורחיה העשירו את הדיון בשאלות חדות ובנקודות מבט מעוררות מחשבה. העובדה שהשיח נמשך עוד שעה ארוכה לאחר סיומה הרשמי של הישיבה העידה על עוצמת המפגש ועל הצורך בהמשך הדרך המשותפת.
תודה לרותם גלילי פאר, לד״ר גדי לובין, לעו״ד אודליה אטרמן, לניצן הורוביץ, לחברי הוועדה ולאורחיה; ותודה מיוחדת לצוות מחוז תל אביב, בראשות מנכ״לית המחוז עו״ד אופירה יוחנן־וולק, ולמנהלת הוועדות טלמור ימין.
חברה המכבדת זכויות אדם נבחנת ברגעים שבהם היא מפעילה כוח. תפקידנו להבטיח שגם ברגעים האלה המערכת, החברה וכל אחד מאיתנו יוסיפו לראות את האדם: את רצונו, את זכויותיו, את סיפור חייו ואת עתידו.

#פסיכיאטריה

08/06/2026

הגבול הדק ביותר הוא גם המסוכן ביותר: הגבול שבין הגנה על אדם — לבין מחיקתו.
זה היה לב המושב שהנחיתי בכנס אילת 2026 של לשכת עורכי הדין:
"גבולות האוטונומיה במצבי משבר: פוסט־טראומה, דמנציה ומשפט — בין ייפוי כוח מתמשך לאפוטרופסות".
דיברנו על אדם ברגעי פגיעוּת: כאשר טראומה משנה את עולמו; כאשר דמנציה מערערת את זיכרונו; וכאשר משבר נפשי מטלטל את אחיזתו במציאות.
דווקא שם נבחנת המערכת: האם היא מגינה על האדם — או משתלטת עליו; האם היא מסייעת לו — או מחליפה אותו; האם היא מכבדת את קולו — או מעלימה אותו מאחורי האבחנה.
החקיקה כבר סימנה את הכיוון: פחות שליטה באדם, יותר כיבוד רצונו; פחות אפוטרופסות כפתרון ראשון, יותר חלופות השומרות על זהותו, בחירותיו וסיפור חייו.
המעבר מפטרנליזם לאוטונומיה אישית לא צמח בחלל ריק; הוא חלק מתמורה בין־לאומית רחבה בתפיסת האדם, שהטביעה את חותמה גם בחוק הישראלי.
אבל המבחן האמיתי אינו בחוק הכתוב, אלא במפגש החי עם האדם: בבית המשפט, במרפאה, בוועדה, במשפחה, וברגעים שבהם קל מדי לדבר עליו — וקשה יותר להקשיב לו.
השאלה איננה אם יש מקום להתערבות. לעיתים יש.
השאלה היא מתי ההתערבות היא הגנה נחוצה, מידתית ומכבדת — ומתי היא הופכת לפטרנליזם פולשני המוחק את האדם בשם טובתו.
והשאלה הגדולה היא כיצד להגן על אדם — מבלי למחוק את רצונו.

כי רצונו של אדם הוא טובתו והוא כבודו.

בפאנל השתתפו:
• כב׳ השופטת איריס אילוטוביץ־סגל, בית המשפט המחוזי תל־אביב
• עו"ד בן־ציון (בנצי) פיגלסון, האפוטרופוס הכללי והממונה על ענייני ירושה
• ד״ר גדי לובין, מנהל המרכז הירושלמי לבריאות הנפש איתנים־כפר שאול והקהילה
• ד״ר אורן טנא, מנהל המערך הפסיכיאטרי בבי״ח איכילוב ומנהל מכון ״מנטליקס״ לרפואת הנפש
• ד״ר ורד חרמוש, יו״ר האיגוד הישראלי לרפואה גריאטרית ומנהלת רפואית של האגף הגריאטרי בביה״ח לניאדו
• עו״ד איריס טנצר, משרד עורכי דין גושן־טנצר
• עו״ד תרצה שובל, משרד עורכי דין תרצה שובל

תודתי לחברי הפאנל על דיון מקצועי, מרתק, מעשיר ומעורר מחשבה.


#אוטונומיה


#אפוטרופסות

#דמנציה

חברי המושב גבולות האוטונומיה במצבי משבר

20/05/2026

מה קורה לאוטונומיה של אדם בשעת משבר?
האם אדם שמתמודד עם פוסט־טראומה, פסיכוזה או דמנציה
מאבד גם את זכותו לבחור, להחליט ולהישמע —
או שדווקא ברגעי השבר חובתה של החברה להגן ביתר שאת על רצונו, חירותו וכבודו?
בשנים האחרונות מתחוללת בעולם וגם בישראל “מהפכת האוטונומיה" -
מהפכה משפטית, חברתית ואנושית,
שמבקשת לעבור מתפיסות פטרנליסטיות של “טובת האדם”
לתפיסות שמעמידות במרכז את רצונו וקולו של האדם עצמו.
אך האם מהפכת האוטונומיה באמת משנה את פני המציאות?
והאם ניתן להגן על אדם המצוי במשבר נפשי, פוסט־טראומטי או דמנטי —
מבלי למחוק את רצונו ואת חירותו?
בכנס השנתי של לשכת עורכי הדין באילת נקדיש פאנל מיוחד לשאלות המורכבות והאנושיות הללו:
“גבולות האוטונומיה במצבי משבר:
פוסט־טראומה, דמנציה ומשפט — בין ייפוי כוח מתמשך לאפוטרופסות”
בהשתתפות:
כבוד השופטת איריס אילוטוביץ'־סגל, שופטת בית המשפט המחוזי תל אביב–יפו;
עו"ד בנצי פיגלסון, האפוטרופוס הכללי והממונה על ענייני ירושה;
ד"ר גדי לובין, מנהל המרכז הירושלמי לבריאות הנפש (כפר שאול, איתנים והקהילה);
ד"ר אורן טנא, מנהל המערך הפסיכיאטרי בבית החולים איכילוב ומנהל מכון “מנטליקס” לרפואת הנפש;
ד"ר ורד חרמוש, יו"ר האיגוד הישראלי לרפואה גריאטרית ומנהלת רפואית של האגף הגריאטרי בבית החולים לניאדו;
עו"ד איריס טנצר ועו"ד תרצה שובל, יו"ר (משותפות) הוועדה הארצית לייפוי כוח מתמשך בלשכת עורכי הדין.

22/03/2026

⚖️ האח נגד האחיינית: שאלת הכשירות במאבק בין שתי צוואות
אישה בת 85, חברת קיבוץ ערירית, הותירה אחריה שתי צוואות סותרות — ושתיהן עמדו בלב סכסוך ירושה טעון בין אחיה לבין אחייניתה.
הצוואה המוקדמת הועידה את עיקר רכושה לאח.
הצוואה המאוחרת שינתה את חלוקת הרכוש, והיא הורישה את עיקרו לאחיינית, אותה ראתה כבת.
האח ביקש לפסול את הצוואה המאוחרת. טענתו המרכזית הייתה כי במועד חתימתה המנוחה כבר לא הייתה כשירה, והוא סמך את ידיו על חוות דעת מומחה רפואי שניתחה את מצבה בדיעבד.
מנגד ניצבה האחיינית — ועמדה על כך שהצוואה המאוחרת דווקא שיקפה את רצונה האמיתי של המנוחה.
בפני כבוד השופטת הילה מלר־שלו, מבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, עמדה אפוא שאלה לא פשוטה:
האם יש לבטל את הצוואה המאוחרת של המנוחה בשל חוות דעת רפואית שנערכה לאחר מותה, או שמא יש להעדיף את העדויות שנשמעו על מצבה בזמן אמת?
בית המשפט בחן בפרוטרוט את משקלה של חוות דעת המומחה מול יתר הראיות. חוות הדעת נמצאה רטרוספקטיבית ובעלת אופי ספקולטיבי. לכך נוספו קשיים מהותיים: טעויות בציר הזמנים, התמקדות בממצאים רפואיים שליליים תוך התעלמות מממצאים טובים יותר שנרשמו בסמוך למועד החתימה, והיעדר אינדיקציה ישירה וברורה לכך שבמועד עריכת הצוואה המנוחה לא ידעה להבין את טיבה.
🩺 בית המשפט עמד גם על כך שחוות דעת המומחה ייחסה משקל רב למבחן מיני־מנטל שבו קיבלה המנוחה ציון 16/30בעת אשפוזה, אך לא נתנה משקל מספק למבחן נוסף, מאוחר יותר, שבו קיבלה ציון 22/30. אף בפרק המסקנות של חוות הדעת בחר המומחה לציין במפורש רק את התוצאה המספרית של מבחן המיני־מנטל המוקדם.
בסופו של דבר קבע בית המשפט כי המומחה לא הצליח להתחקות אחר מצבה וכשירותה של המנוחה במועד עריכת הצוואה המאוחרת, ועל כן מסקנותיו לא אומצו. אכן, לחוות דעת של מומחה שמונה מטעם בית המשפט יש מעמד מיוחד, אך אין היא חזות הכול; בית המשפט הוא שמכריע אם לקבלה ומה המשקל שיש לייחס לה, לאחר בחינתה בתוך מכלול הראיות.
ומנגד — עמדו העדויות הישירות של מי שפגשו את המנוחה בסמוך לעריכת הצוואה המאוחרת.
עורכת הדין שערכה את הצוואה, מזכיר הקיבוץ והעדה שחתמה עליה תיארו אישה צלולה, ממוקדת, כזו שהציגה אישור רפואי עדכני, ידעה מהו רכושה, ידעה מי קרוביה, תיארה באופן חד וברור את יחסיה עם בני משפחתה, והסבירה מדוע בחרה לשנות את צוואתה לטובת האחיינית שתמכה בה.
דווקא העדויות של מי שפגשו את המנוחה במועד הרלוונטי הן שהכריעו את הכף.
✨ פסק הדין הזה, שניתן רק לאחרונה, משקף היטב עקרונות ערכיים שראוי להדגיש: גם כאשר אדם נחלש ודעתו נתערפלה, עדיין ייתכנו רגעים של צלילות, הבנה ורצון מגובש. כבוד האדם אינו פוקע עם הזקנה, החולי או הירידה הקוגניטיבית; לא כל ערפול שולל רצון, לא כל חולשה מבטלת אוטונומיה, וכשאדם אומר את דברו האחרון ברגע של צלילות — המשפט נכון להקשיב.
#צוואה

06/03/2026

⚖️ ייפוי כוח מתמשך: מה קובע — הרצון שלכם בעבר או הרצון שלכם היום?

היא בת 95.
לפני כמה שנים חתמה על ייפוי כוח מתמשך.
היום רצונה – שונה.

פסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בבאר־שבע (א"פ 48044-06-24) מחדד סוגיה עקרונית וחשובה:
מהו המשקל המשפטי של רצונו הנוכחי של אדם אל מול הנחיות מקדימות שניתנו בעבר במסגרת ייפוי כוח מתמשך?

המקרה:
אישה כבת 95 קבעה בייפוי הכוח המתמשך שלה הנחיה ברורה:
"אבקש להמשיך לחיות בביתי... וזאת עד ליומי האחרון".
היא הוסיפה כי אם יידרש טיפול צמוד – תעדיף מטפלת שתתגורר עמה בביתה.
לאחר שלקתה באירוע מוחי והופעל ייפוי הכוח המתמשך, בנה — מיופה הכוח — העביר אותה להתגורר בביתו, והשכיר את ביתה.
שלושה מאחיו פנו לבית המשפט וביקשו לבטל את ייפוי הכוח המתמשך, בטענה שהבן פעל בניגוד להנחיות המפורשות של האם.

הכרעת בית המשפט:
בית המשפט דחה את הבקשה וקבע:
⚖️ הרצון הנוכחי של הממנה עשוי לגבור על הנחיה מקדימה.
על פי סעיף 32לא(ד)(1) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, מיופה כוח לא יפעל לפי הנחיה מקדימה אם הממנה מסוגל באותה שעה להבין את העניין, ומביע רצון לסטות ממנה.
במקרה זה, האם הביעה רצון ברור שלא להישאר לבדה "בין ארבע קירות".
היא העדיפה לחיות לצד בנה, כלתה ונכדיה, ואף אישרה את השכרת ביתה.
בית המשפט מצא כי מיופה הכוח פעל:
✔ בהתאם לרצונה הנוכחי
✔ בשקיפות מלאה
✔ ואף הגדיל את נכסיה הכלכליים
בנוסף, התרשם בית המשפט כי הבקשה לביטול ייפוי הכוח נבעה בעיקר מסכסוך בין האחים, ולא מדאגה כנה לאם.

למה פסק הדין הזה הוא שיעור חשוב עבור כולנו? 💡
• ייפוי כוח מתמשך הוא מסמך דינמי: המטרה שלו היא להגן על רצון האדם כפי שהוא בכל רגע נתון, ולא לכבול אותו להחלטות העבר כאשר המציאות משתנה.
• התאמה לנסיבות החיים: סטייה מהנחיה מקדימה אינה "הפרה" אם היא נעשית כדי לממש את רצון הממנה ולטובתו הקונקרטית באותו רגע.
• הגנה על האוטונומיה: החוק מבקש לשמור על רצונו של האדם כפי שהוא בשטח, גם כאשר כשרותו מצטמצמת.

נקודה למחשבה:
באלו מקרים נוספים מתעורר המתח בין הנחיות מקדימות לבין הרצון הנוכחי?

02/03/2026

מלחמה וייפוי כוח מתמשך למתמודדי נפש – מה הקשר?
ימי מלחמה מועדים לפורענות. הסיכון למצוקה נפשית מתעצם בתקופה כזו, שכן לא רק מהבדידות, אלא גם מהמלחמה – "האנשים הופכים קשים / מעטים יוצאים ממנה נשכרים" (יהונתן גפן).
🕯️ המראות הקשים, הבשורות המרות על "הותר לפרסום", וקולות האזעקה המפלחים את המרחב ובוקעים מכל עבר – מהרחוב, מהסלולר ומהמסכים – פגיעתם מצטברת ומאיימת.
ואם מתחולל שבר קשה מנשוא עד כדי פסיכוזה, מתמודד הנפש עלול להיקלע לאובדן שליטה על חייו. בתרחיש הרגיל, ייתכן שימונה לו אפוטרופוס – אמצעי פטרנליסטי בעיקרו שמגביל, ולעיתים אף שולל, את זכותו הבסיסית של האדם להחליט על גורלו.
🛡️ את הרעה הזו יכול מתמודד הנפש למנוע מראש.
אם יערוך ייפוי כוח מתמשך מבעוד מועד ויביע בו את רצונו, לא ימונה לו אפוטרופוס במקרה שיאבד את כשירותו. זו הדרך החדשנית לשמור על האוטונומיה ועל החירות של מתמודדי הנפש, ולוודא כי רצונם יישמע בבירור גם בעת סערה.
הקושי נעוץ בכך שהיתרונות המשמעותיים של ייפוי הכוח המתמשך עומדים ביחס הפוך למידת המודעות אליו בקרב המתמודדים, וכך נפגע כבוד האדם בהיקף נרחב מדי.
⚖️ חשוב להדגיש: ההגנה על כבודם של מתמודדי הנפש היא מהמשימות החשובות של תקופתנו, כי מתרחש גידול מואץ ומבהיל בשיעור המתמודדים.
לכן, חובה להפיץ את הבשורה: ייפוי כוח מתמשך עומד לימינו של אדם בשעת אובדן כשירות. בעזרתו, אפשר לצלוח משבר נפשי בלי לאבד את הריבונות על החיים.

#אוטונומיה #חירות