02/05/2023
שלום עליכם. שלום. אתה לא מצלם פה או משהו. לא, יופי. זה מאוד חשוב לי. אל תראה אותי ככה. מה אתה צוחק. אז תקשיב. כמה זמן יש לנו. דברי. אז אני מדברת.
אני נשואה כבר 22 שנה. יוצאת בשאלה. בעלי היה ונשאר דתי. יש לנו חמישה ילדים ואני רוצה להתגרש. נמאס לי לשקר. נמאס לי התחפושת הזאת. אתה יודע מה, מי שרוצה להיות דתי שיהיה דתי. אבל לא תחפושת. מהלב. מפה שיהיה דתי.
את בעלי הכרתי, היינו ילדים. שידוך כמובן. אחרי חודש התחתנו. והאמת, היה נפלא. הוא למד בכולל ואני יצאתי לעבודה. עבדתי בהייטק. משכורת גבוהה, רכב, ערבים חברתיים, חופשות הכל היה. נולדו ילדים.
אתה צריך להבין, הבדלי המעמדות אצלנו אינו פקטור להצלחה בזוגיות. אצלנו ידוע שהאישה יוצאת לעבודה והבעל לומד. וזה בסדר.
אחרי כמה שנים, הזמנתי את בעלי לערב חברתי, קבוצתי, בעבודה הקודמת שעברתי בה. הוא הסכים. בא. היה אחלה. יצאנו עם אנרגיות אחרות מאותו מפגש, הוא מבחינתו יצא לעולם מחוץ לכדור שהוא מכיר. הוא התרגש ממש. היה לנו ערב קסום באותו לילה והחלטנו לצאת שוב לדבר הזה.
מה זה הדבר הזה אתה בטח שואל. הערב מחוץ לעולם שלנו, לגעת גם בעולם החילוני. והתחלנו לצאת. בהתחלה היינו יוצאים לסרטים. מסעדות. מסיבות. מועדונים. ברים. הרגשנו כמו בחסמבה. יוצאים מהבית במדי הדתיים – עוברים למדי יציאה ברכב – ונהנים על החיים.
יום אחד הוא הציע לי שנצא למועדון הדאנג'ן בתל-אביב. תוך שתי לחיצות בגוגל הבנתי לאן הוא מוביל וזרמתי. הוא קנה לנו ביגוד מתאים בצבע שחור. התרגשנו. בפתח המועדון, עמדה סלקטורית מרשעת שכל תפקידה בעולם זה להשפיל אנשים ולהגיד את המילה ״לא״, על כל דבר שתבקש.
שלום. יש לכם הזמנות? נרשמתם. יופי. אתם נכנסים. שאומרים לכם לא. זה לא. אתה לא מציקים לאנשים אחרת אתם עפים החוצה. ערב טוב ולילה שחור שהיה לכם. נבהלתי. נכנסנו. הגענו לסדום ועמורה. ישבנו באחת הספות. הסתכלו על הסובבים אותנו. חלקם התנשקו בפראות. חלקם היו בכל מיני משחקי הצלפות עם שוטים, מסכות ומכות. אני רציתי ללכת, אבל מהפחד לקום ולעבור את כל הדרך עד למדרגות המתנתי במחשבה שעוד מעט יתחילו לצאת אנשים ונוכל למצוא לנו את דרך המילוט. זה לא קרה. המקום המשיך להתמלא. אנשים על אנשים. ומדי פעם הרגשתי שאנחנו נוגעים, לא נוגעים ושזה מתחיל לרגש אותי כל הסיטואציה הזאת. מהבהלה קמתי. יצאנו. ונסענו הביתה.
בנסיעה באוטו לא דיברנו בכלל, עד שהגענו לכניסה לרחוב, שם אנחנו מחליפים בגדים לפני שאנחנו עולים הביתה. הסתכלתי עליו והוא עליי והתעלסנו. היה לנו כל כך טוב, זה היה מרגש, כמו לשבור את תקרת הזכוכית שרחפה מעלינו כל החיים. עבר עלינו שבוע מטורף, הווטצאפ שלנו הסמיק מרוב גילויי האהבה המטורפים ששלחנו אחד לשניה. וכמו כל שבוע שטס הגיע הסופ"ש.
מרוגשים ומאושרים יצאנו לבלות בבר התל-אביבי. על הבר. שתינו, רקדנו, נהנינו וחזרנו הביתה. בכניסה לבניין המבטים שלנו אמרו הכל. מה זהו? הולכים הביתה. לישון? והתשובה לא אחרה לבוא. אנחנו נוסעים לדאנג׳ן.
הגענו עם ביטחון מופרז. הביצ'יות של הסלקטורית בכניסה כבר לא הזיזה לנו. נכסנו לשם. אכלנו את העשן וראינו. ראינו. ראינו. תוך שאנחנו עומדים ומביטים באיזו סיטואציה WOW הרגשתי חיבוק רך ומלטף שלא הכרתי. זה בסדר – היא אמרה לי. בחורה מדהימה שנראתה כמו מלאך. הסתכלתי עליו, הוא צחק, לא אמר כלום והמשיך להסתכל בחלל העשן האדיר המהול במבלים שבאו להשתגע.
הסתובבתי אליה, רציתי לראות אותה מקרוב והתנשקנו. זה היה מהיר, לא הספקתי לחשוב על מה שקורה איתי. הראש שלי היה בעננים אולי מהמשקאות בבר הקודם שהיינו בו באותו לילה. ועפתי. ביליתי איתה את הלילה. מדי פעם ראיתי גם אותו, חיבקתי אותו חיבוקי תודה על זה והמשכתי להיות איתה. עד שהלילה נגמר. לקחתי את הטלפון שלה. הבטחתי להתקשר ונפרדנו.
חזרנו הביתה. אותו הטקס.
אבל בראש שלי, רק היא הייתה.
חזרתי לעבודה, לבוס, ללחץ, לילדים ולשאלת האכלת משהו כשהוא בכולל לומד תורה.
שבוע אחרי, כבר לא יצאנו, לא יודעת, הוא לא רצה או היה עייף. הרגשתי שהסיטואציה שקרתה הייתה כבדה עליו. אז ישבתי בסלון. סופ"ש שאנחנו לא יוצאים? גם את הילדים זה הפתיע, הוא הלך לישון והחלטתי לשלוח לה הודעה. פתחתי את הווטצאפ והקלדתי היי. ומיד מחקתי. כיביתי את הנייד ושמתי אותו מתחת לכרית של הספה. הרגשתי שהגזמתי. אבל ממש הגזמתי. אחרי שעה פתחתי שוב את הטלפון, כי לך תדע מי מחפש אותי ואני לא זמינה.
התקשרתי לאמא שלי, היא לא ענתה כמובן, יש לה עוד 11 כמוני.
אז שלחתי לה היי.
כן לה לה. שלחתי לה. היי.
היא לא הייתה מחוברת. לא ענתה. שכבתי לי בספה, בהיתי קצת במזנון, הוצאתי לי איזה קמפרי בכוס חד פעמית והתפנקתי. אחרי שעה בערך. היא ענתה. היי. ככה בלי יותר מדי...
שאלתי אותה מה שלומך?
תבואי לכאן עכשיו! היא ענתה לי.
מה פתאום! עניתי.
היא לא התייחסה.
לגמתי עוד שלוק מהקמפרי והיא עדיין בשלה.
היא לא עונה לי.
שלחתי סימן שאלה.
היא בכלל לא מחוברת. מה קורה פה לעזאזל.
טוב איפה את?
אחרי שניה היא שולחת לי כתובת.
מה אני עושה!!!! אני שואלת את עצמי ולא מבינה.
לא קולטת מה עבר לי בראש. מה!
נכנסתי על קצות האצבעות לחדר השינה. חיפשתי עם הפנס של הטלפון בגדים. לבשתי את החצאית של העבודה ובשקית שמתי את החצאית השחורה שלבשתי אז, את נעלי הלק האדומות שלי ואת קלמר האיפור שלי. ירדתי במעלית. הגעתי לחניון. נכנסתי לרכב ונסעתי לכתובת.
הגעתי אליה!
לקח לך הרבה זמן.
סעי. נסעתי. פה ימינה. פרסה. לאט לאט. אוף אוף אוף ימינה ותכנסי לחניה. יצאנו מהרכב ונכנסנו למסיבה שכל כולה בנות.
מה את שותה.
אני בסדר.
היא הביאה לנו צייסר של ייגרמייסטר שתיתי אותו בשלוק וקפצתי לי במקום.
לא יודעת אם מהסיטואציה, לא יודעת אם מתחושת השחרור שנכנסה לי בנשמה. פתאום באמצע החיים. רקדנו, כמה כיף היה לרקוד איתה.
מה הסיפור שלך, תגידי.
מי זה היה הטיפוס הזה שבאת איתו.
בעלי עניתי.
חחחח... היא צחקה – גם אני.
החזקנו בידיים והסתובבנו חזק. חזק. חזק. השתוללנו ויצאנו החוצה לנשום אוויר.
דיברנו שעות, על כל כך הרבה נושאים.
הרגשתי שאני כל כך מכירה אותה.
שהיא כזאת מיוחדת.
שאני מתאהבת בה.
אמרתי לה.
התנשקנו. התנשקנו. התנשקנו. עשינו אהבה באוטו. התרגשנו. הסתכלנו אחת על השניה ולא יכולנו להיפרד. השחר התחיל לעלות.
הייתי חייבת לזוז, אבל...
את באה לראות את הזריחה.
בואי – בואי. הלכתי.
הסתובבנו בשקט של הבוקר שכל רשרוש נשמע. צחקנו בלי להגיד כלום. לא יכולנו להיפרד, אבל איך שהוא חזרתי הביתה.
בוקר טוב לך אשתי.
בוקר טוב.
אני יוצא לכולל, אחרי אני נוסע להביא חלות ואיזה יין טוב. אחלה יום.
לא אמנתי – כמה טוב יכול להיות שטוב.
נכנסתי לחדר, התקלחתי, נכנסתי למטבח כמו כוכבת על וניגנתי על הסירים, עשיתי אוכל טעים, טעים, טעים.
ניקיתי את הבית.
הכביסות הסתדרו להן בשורות.
עפתי על החיים. מספר חודשים זה המשיך.
אני עבדתי - פרנסתי.
גידלתי ילדים.
נהניתי - יצאתי.
איתה!
בשלב מסוים הפסקתי לשמור שבת.
הרבה דברים כבר לא התאימו לי.
הוא המשיך – התעלם מהמציאות גם שביקשתי לדבר שניה.
למה?
אני יודע. תהני. את אשת חיל. את אמא לילדים. אני איתך.
אבל ככל וזה המשיך, משהו בתוכי רק רצה להתרחק ממנו וללכת אליה.
והלכתי – ועשיתי ונהניתי ואני נהנית.
אבל גם לו מגיע מישהי שתאהב אותו.
מישהי שתהא איתו באמת.
מישהי אחרת, שזו לא אני.
באתי לסיים את הסיפור.
המשרד מתמחה בדיני משפחה וירושה.
