ירון רז, עורך-דין

03/11/2017

דעה - בעקבות פסק הדין בערעור משעלי נ' שריד / עו"ד ירון רז
פסק הדין שניתן אתמול (2.11.2017) בבית המשפט העליון בערעור משעלי נ' שריד חתם למעשה פרק ארוך בהתכתשות משפטית רבת שנים ומרובת זירות בין שני לודרים (גלדיאטורים) ותיקים ומותשים – תושבי הרחבה מזה וחברי קיבוץ מזה. כל אותה עת, ממרומי הכס הקיסרי צפה "הראש האזורי" בהתגוששות הממושכת והתקשה להסתיר את שביעות רצונו - "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו".
פסק הדין שניתן אתמול הוא "פעמיים כי רע". פעם אחת כשהוא עומד לעצמו ופעם שנייה, גרועה שבעתיים, כשהוא מנציח את התנהלותה הפסולה של המועצה ומסיט את תשומת הלב של תושביה מן הסיבה האמיתית לחסך שבגינו נאבקו וימשיכו להאבק גם לאחר פסק הדין – אי העברת תקציבים מוניציפליים ראויים מן המועצה האזורית לוועדים המקומיים של כל יישוב.
מבחינת עצמו, ובכל הכבוד הראוי, דומה שפסק הדין מבוסס על עמדה אידיאולוגית-סוציולוגית שאימץ לעצמו ביהמ"ש יותר משהוא מבוסס על קביעה משפטית איתנה ובעלת הגיון כלכלי. ואמנם, כאשר בוחנים את פסק הדין מתברר כי בית המשפט ביסס את הכרעתו על מושגים תלויי-אידיאולוגיה, כמו "אורחות החיים", "המרקם הקהילתי", "צביון ייחודי", "לכידות חברתית ותרבותית" ו"חיי חברה וקהילה":
"גביית תשלום נפרד בגין כל שירות ושירות חותרת תחת אורחות החיים ביישוב – המבוססים על ההנחה שלפיה שימוש חופשי במתקנים הציבוריים (בבריכה, במתקני הספורט, במועדון, בספרייה וכו') הוא חיוני לגיבוש המרקם הקהילתי. גביית תמורה בגין השירותים בהתאם לצריכה בפועל מאיינת אפוא את צביונו הייחודי של היישוב, המתאפיין בלכידות חברתית ותרבותית. זאת ועוד. יסודו של החיוב בתשלום עבור השירותים גם בעת פרישה מחברות באגודה, נעוץ במאפייני ההתיישבות בקיבוץ – הרואה ערך בניהול חיי חברה וקהילה, שבהם השירותים הקהילתיים עומדים לרשות כל התושבים באופן שווה" (סעיף 26 לפסה"ד).
יתרה מכך, לא זו בלבד שמסקנותיו המשפטיות של ביהמ"ש הונחו בעיקרן על ידי אידיאולוגיה חברתית אלא שדגם היישוב אותו ראה ביהמ"ש לנגד עינייו התבסס על "הקיבוץ הישן" שכבר כמעט חלף מן העולם ולא על "היישוב המעורב החדש" שהוא זה המתקיים במציאות העכשווית ביישובים הכפריים שבחרו לקלוט לתוכם אוכלוסיה עירונית. מבחינה זו שיווה בית המשפט לנגד עיניו רוח רפאים וצללים חיוורים של העבר שחלף לבלי שוב.
מעבר לכל אלו ביהמ"ש מבסס את הכרעתו בערעור על נוסח הסכם המשתכנים שנחתם עם המערערים המחייבם לשאת בתשלומים לאגודה גם אם אינם חברים בה. מכאן לא ברור מה דינם של תושבים שאינם חתומים על התחייבות כזו בין משום שרכשו את ביתם בהרחבה מן הרוכש המקורי ולא נדרשו לחתום על התחייבות כאמור במסגרת הרכישה ובין משום שנוסח התחייבות כאמור לא נכלל במערכת ההסכים עליהם חתמו במסגרת הצטרפותם לאגודה.
כידוע, בית המשפט העליון הוא הערכאה המשפטית הסופית וכמאמרו המפורסם של שופט ביהמ"ש העליון האמריקאי רוברט ה. ג'קסון:
"We are not final because we are infallible, but we are infallible only because we are final."
(בתרגום חופשי: "אנו לא הערכאה הסופית משום שאיננו מסוגלים לטעות אלא שאיננו מסוגלים לטעות רק משום שאנו הערכאה הסופית").
לפיכך, משהסתיימה המערכה המשפטית הנוכחית בפסק דינו של ביהמ"ש העליון, מה שניתן ודרוש לעשות כעת בדחיפות הוא להקים מטה מאבק משותף לכלל התושבים בישובים הכפריים (תושבי הרחבות וחברי קיבוצים) שייתרכז בשינוי סדרי העדיפויות במועצה האזורית ובהבטחת תקצוב הולם של הצרכים המוניציפליים בכל יישוב בתמורה לתשלומי הארנונה שכולנו נושאים בהם. זכרו, לפנינו שנת בחירות לרשויות המקומיות.

10/06/2017

המשל, הנמשל והמשילות - מועצות אזוריות: תנו לוועדים המקומיים תקציבים ראויים!

שלום לכולם,
אני מודה למשה קאופמן על הצגת "משל הבית המשותף" משום שבעזרתו ניתן לחדד את הבנת הבעיה בה נתונים מרבית היישובים הכפריים בארץ.
תחילה, נבהיר כמה מושגים.
"ועד הבית" או בשמו המשפטי "נציגות" הוא גוף חובה שהוקם מכוח חוק ("חוק המקרקעין") ותכליתו לנהל את ענייני הבית המשותף.
"ועד מקומי" הוא גוף חובה שהוקם מכח חוק ("פקודת המועצות המקומיות") ותכליתו לנהל את ענייני היישוב.
על כן, בשני המקרים מדובר על גופי חובה שהוקמו מכוח חוק במטרה לנהל אינטרסים משותפים של דיירים/תושבים המתגוררים בשכנות זה לזה.
כמו כן, מכוח החוק, ועד הבית מוסמך לגבות מן הדיירים תשלום עבור ההוצאות הנדרשות לניהול ענייני הבית המשותף ואילו הוועד המקומי זכאי למימון השירותים שהוא מעניק לתושביו מתוך תקציב המועצה האזורית שגובה תשלומי ארנונה מתושבי היישוב.
נחזור ל"משל הבית המשותף".
כזכור, בעל 12 הדירות בבית המשותף מחליט למכור חמש מהן ל"זרים". כעת, תארו לכם שהוא עושה זאת בתנאי שכל רוכש דירה מתחייב להצטרף לאגודה קהילתית - "מתיישבי הבית המשותף" – גוף פרטי שהקים בעל הדירות לפני מספר שנים.
בלית ברירה, כדי לרכוש את הדירה, נאלצים הזרים להצטרף לאגודה. אולם, זמן קצר לאחר איכלוס הדירות, הם מגלים להפתעתם כי בנוסף לתשלומים החודשיים לוועד הבית הם נדרשים לשלם תשלומים חודשיים נכבדים לאגודה עבור אותה מטרה בדיוק – החזקת הבית המשותף.
הזרים מתקוממים ובצדק. מדוע עליהם לשלם פעמיים עבור אותם שירותים? חשדם של הזרים גובר כאשר הם מגלים כי אחותו של בעל הדירות מנהלת בשכר את האגודה, בנו של בעל הדירות זכה במכרז האגודה לטיפוח הגינה המשותפת של הבית, חלק מתקציב האגודה נועד לכיסוי חובות עבר של האגודה, והכל כאשר בעל הדירות מקבל החלטות באמצעות הרוב הקבוע שיש לו באספת האגודה. ובכלל, כל העניין הולך ומזכיר לזרים את "רמת הוד" שמנהל ראש העיר אדי קופל ב"ארץ נהדרת" (אסי כהן המדויק והנפלא).
בצר להם, כדי להשתחרר מעול התשלומים הכפולים, מבקשים הזרים לפרוש מן האגודה. בעל הדירות מתנגד בתוקף ומנהל נגדם מאבק עד חורמה. בתחילה הוא טוען כי הפורשים פוגעים בהרמוניה שנוצרה בין דיירי הבית המשותף, ואם הזרים עומדים על כוונתם לפרוש מן האגודה כנראה שאינם מתאימים לחיי שיתוף ואולי מוטב שיארזו את מיטלטליהם ויחפשו בית חדש. הזרים שאינם נרתעים מאיומיו ומממשים את זכותם לפרוש מן האגודה נגררים בעל כרחם למאבקים משפטיים מתישים בניסיון לכפות עליהם להמשיך לשלם כספים לאגודה.
ואם יקשה הקורא הנבון וישאל: שמא הכספים שגובה ועד הבית אינם מספיקים לכיסוי הוצאות הבית המשותף ולכן יש צידוק להקים אגודה פרטית שתגבה כספים נוספים? נשיב לו אנו כי הדרך הישרה, הפשוטה והראויה לתיקון המצב אינה הקמת מנגנון פרטי, חסר שקיפות, התובע לעצמו הוצאות תקורה אלא הגדלת תקציבו של ועד הבית באופן שיוכל למלא את משימותיו על פי חוק.
דומני כי הנמשל ברור. הפתרון הישר, הפשוט והראוי לניהול יישוב אינו באמצעות הקמת אגודה פרטית שתגבה כספים נוספים מתושבי היישוב אלא באמצעות ועד מקומי שהתקציב המועבר לו על ידי המועצה האזורית מספיק כדי להעניק לתושבים את השירותים הבסיסיים המגיעים להם.
לסיום הדברים אניח בפניכם שאלה למחשבה. מדוע המועצה האזורית אינה ממהרת להפנות חלק מתקציב "המותרות" שלה לטובת הוועדים המקומיים כדי שאלו יוכלו לספק לתושבים שירותים בסיסיים ולא יהיה עוד צידוק להפעלת אגודות פרטיות?

08/06/2017

מחכים לכבודו / עו"ד ירון רז

במהלך ההמתנה המתארכת להכרעתו של בית המשפט העליון בערעורים שהוגשו על פסק הדין בעניין משעלי נ' שריד (להלן: "הלכת משעלי") אני נשאל לא פעם על ידי חברים המבקשים לפרוש מאגודות קהילתיות ברחבי הארץ, כיצד עליהם לפעול בתקופה כזו. למרבה הצער, חלק מהנהלות האגודות הקהילתיות מנצלות את אי הבהירות השוררת אצל החברים המבקשים לפרוש ומתעלמות מהלכת משעלי. לעיתים, תוך ניסיון להתנות את הפרישה מן האגודה בחתימה על "הסכם שירותים" המעמיד את הפורשים במצב גרוע יותר מזה של חברי האגודה.

בשורות הבאות אנסה להבהיר בקצרה את הסוגיה.

ראשית יש להבהיר כי הלכת משעלי תקפה, שרירה וקיימת לכל דבר ועניין. יתרה מכך, הלכה זו נקבעה במסגרת פסק דין מבוסס ומנומק הדן במכלול של סוגיות הכרוכות בפרישה מאגודה קהילתית ואנו תקווה שביהמ"ש העליון יאמץ הלכה זו במסגרת ההכרעה בערעורים.

מהו מעמדה של הלכת משעלי?
סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה קובע כי "הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט, זולת בית המשפט העליון" ואילו "הלכה שנפסקה בבית משפט תנחה בית משפט של דרגה נמוכה ממנו".
בהעדר הלכה מחייבת של ביהמ"ש העליון, הלכת משעלי שנתנה על ידי ביהמ"ש המחוזי בנצרת, מנחה את בתי משפט השלום בכל רחבי הארץ אך אינה מחייבת אותם. עם זאת, בתי המשפט אינם נוהגים לפסוק בניגוד להלכה המנחה אותם אלא מנימוקים מיוחדים ובמקרים חריגים בלבד.

מהו המצב המשפטי המשתקף מהלכת משעלי?
• אגודה קהילתית רשאית לספק שירותי בחירה המהווים תוספת לשירותים המוניציפליים שאמורה לספק לתושבים הרשות המקומית (המועצה האזורית ו/או הוועד המקומי ביישוב).
• כל חבר/ה באגודה קהילתית רשאי/ת לפרוש ממנה ואין לשלול, להגביל או להתנות זכות יסוד זו.
• לאחר תקופת ההודעה המוקדמת הקבועה בתקנון האגודה נכנסת הפרישה לתוקף (אין צורך באישור האגודה או בהסכמתה).
• לאחר הפרישה לא ניתן לחייב את הפורש/ת להמשיך לשלם לאגודה עבור הספקת השירותים ביישוב אלא אם הפורש/ת ביקש/ה לקבל את השירות מתוך בחירה חופשית וצרכ/ה את השירות בפועל.

אבקש לחתום את הדברים באמירתו הנוקבת והבהירה של כב' השופט ע' טאהא במסגרת הלכת משעלי:

"הפתרון להבטחת צביונו הייחודי של יישוב קהילתי מוסדר במסגרת צו המועצות המקומיות, הקובע בסעיף 90 שבו, כי כל יישוב יתנהל על פי ועד מקומי, ובגדרו מואצלות לוועד המקומי סמכויות שניתנו למועצה האזורית, לרבות הסמכות לגבות מס חובה למימוש סמכויות אלה על פי שיקול דעתו המקומי והייחודי. בכך ניתנה הסמכות הייחודית לוועד המקומי ביישוב הקהילתי להבטיח את צביונו הייחודי של היישוב. העובדה שאין מניעה, כי במקביל ובנוסף לוועד המקומי, תפעל בתחומי היישוב הקהילתי אגודה קהילתית פרטית, המאגדת בתוכה את תושבי היישוב, כולם או חלקם, אינה מקנה לאגודה הקהילתית סמכויות כופות אשר לא ניתנו לה במסגרת הרגולטורית הקיימת, אלא במסגרת הסכמה חופשית של התושבים כאמור לעיל."

02/10/2016

רוחות חדשות / עו"ד ירון רז
ערב השנה החדשה התשע"ז ניתן לחוש ברוחות של שינוי המנשבות בחלק מישוביי ההרחבות הקהילתיות. בעקבות פסק דין גולן משעלי נ' קיבוץ שריד שעסק בגביית כספים מפורשי האגודות הקהילתיות, החלו מספר יישובים לבחון הסדרים השונים מאלו שהופעלו עד היום באמצעות האגודות הקהילתיות. כדי להבין את רוח השינוי המתרחש כיום, יש לחזור ולהיזכר על מה ולמה נוצרו הגופים המכונים כיום "אגודות קהילתיות" או "אגודות מוניציפליות".
עד לאמצע שנות התשעים, התנהלו ישובים כפריים רבים (קיבוצים ומושבים) באמצעות שני גופים: האחד, פרטי, המכונה "אגודה שיתופית חקלאית" (אגש"ח), שנועד לקידום ענייניהם העסקיים והחברתיים של חברי האגש"ח; האחר, ציבורי, המכונה "ועד מקומי", שיחד עם המועצה האזורית נועד לספק לתושבי היישוב שירותים מוניציפליים (תברואה, פינוי אשפה וגזם, ניקוי רחובות, תאורה, טיפוח נוי וכיו"ב).
על רקע משבר דמוגרפי חריף שחוו מרבית הישובים הללו, והחשש מהתרוקנות מסגרות החינוך שניהלו, נולד רעיון "ההרחבה הקהילתית". חשוב להבין כי המונח "הרחבה" לא היה מכוון להרחבת האגש"ח באמצעות קליטת חברים חדשים אלא לצרוף תושבים "חיצוניים", שאינם חברים באגש"ח, לצד תושבי היישוב הוותיק. על רקע זה היו שדימו לראות בתושבים החדשים מעין "ענף" עסקי נוסף של האגש"ח.
אף שהרחבה קהילתית היא תהליך מורכב הנוגע במרקם חברתי וכלכלי עדין, היא לא זכתה לתשומת לב מספקת מצד המחוקק ולא גובשו בחקיקה פתרונות ייעודיים לצורך ניהול היישוב במתכונתו החדשה. על כן, כבר בתחילת הדרך היה ברור לרבים כי תהליך כזה עתיד להוביל ליצירת שני "מעמדות" ביישוב כפרי: חברי היישוב הוותיק (המאוגדים כאגודה שיתופית) מזה, ותושבי ההרחבה מזה. בנוסף, היה זה אך צפוי שהפערים בתפיסות החברתיות והכלכליות (שכן מרבית הנקלטים החדשים היו עירוניים) בצרוף העובדה שהתושבים החדשים יתקשו להשפיע על ניהול היישוב, יולידו חיכוכים רבים בין שני הצדדים. ואמנם, כך היה. בהעדר אמירה ברורה של המחוקק בנושא, רבו המחלוקות ופסיקות בתי המשפט שיקפו בעיקר את תפיסותיהם השונות של היושבים בדין.
בעיה נוספת שהטרידה את יוזמי ההרחבות בתחילת הדרך הייתה הצורך לחייב גם את תושבי ההרחבה, שאינם כפופים למרות האגש"ח, להשתתף בעלות מימון השירותים המוניציפליים ביישוב. שכן, מזה שנים רבות נוהג האגש"ח להשתתף במימון שירותים אלו באמצעות הטלת מיסי קהילה על חבריו. ואולם, נוהג זה נראה תמוה ביותר ל"עיניים עירוניות" משום, שכידוע, הרשות המקומית היא זו שאמורה לדאוג להספקת השירותים המוניציפליים בכל יישוב בתמורה לתשלומי הארנונה שהיא גובה מן התושבים. ואכן, כך בדיוק נוהגות עיריות ומועצות מקומיות בכל מקום בישראל. אלא שכעניין שבעובדה, המועצות האזוריות שהן הרשויות המקומיות הפועלות במרחב הכפרי, נוהגות להעביר תקציב חלקי בלבד לוועד המקומי הפועל מטעמן בכל יישוב כפרי. כדי להשלים את החסר התקציבי, נדרש האגש"ח לממן מכיסו את ההפרש, בנוסף לתשלומי הארנונה שהוא מעביר למועצה האזורית. על פני הדברים, מדובר בהתנהלות מקוממת ובלתי ראויה שמקומה לא יכירנה במנהל תקין אלא שבמהלך השנים השלימו קברניטי היישובים הכפריים עם התנהלות זו עד ש"כפל הגביה" נהפך עבורם לשקוף.
על רקע האמור ובעידוד המועצות האזוריות שהעדיפו לשמר את המצב הנוח מבחינתן בו תקציב הוועד המקומי מושלם מכיסם הפרטי של כלל תושבי היישוב, התגבש בשטח פתרון משפטי-ניהולי שקיבל את השם "אגודה קהילתית". הרעיון היה להקים אגודה פרטית נוספת שתאגד בתוכה את כלל התושבים ביישוב - חברי אגש"ח ותושבים חיצוניים. האגודה החדשה תגבה מכלל חבריה "תשלומי קהילה" ותוסמך לעסוק במכלול ההיבטים של חיי הקהילה, ובתוכם גם הספקת השירותים המוניציפליים. פתרון זה קסם לרבים מיוזמי ההרחבות שמיהרו לאמצו בחום אלא שהיה לו רק חיסרון קטנטן... הוא היה בלתי חוקי.
ראשית, כדי להבטיח שאיש לא ימלט מ"שלטון המיסים" של האגודה הקהילתית נכפתה על כל מועמד שביקש להצטרף להרחבה חברות באגודה הקהילתית. אולם, "חברות בכפייה" היא לא רק מושג הכולל בתוכו סתירה פנימית אלא היא מנוגדת לחלוטין לזכות היסוד של כל תושב לבחור לו את המסגרות אליהן הוא רוצה להשתייך או לא להשתייך.
שנית, במקרים רבים האגודה הקהילתית התיימרה ליטול על עצמה גם את הספקת שירותי היסוד המוניציפליים ליישוב, על אף שאגודה פרטית אינה רשאית ליטול לעצמה סמכויות שלטוניות שהוענקו בחוק לגוף שלטוני. על כן, כבר בשנת 1996 פרסם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דאז, עו"ד מני מזוז, חוות דעת לבקשת מרכז המועצות האזוריות לפיה "האגודה המוניציפאלית, שהיא גוף מתחום המשפט הפרטי, אינה יכולה לבוא במקומם, ואינה רשאית להסיג את גבולם של הוועד המקומי והמועצה האזורית, שהם הגופים השלטוניים אשר בידם הפקיד הדין את הסמכויות והתפקידים של הרשות המקומית באותו יישוב."
במהלך השנים הבהירו בתי המשפט, במספר הזדמנויות, כי כפיית אדם להתאגד באגודה קהילתית באמצעות הצבת חסמים בלתי סבירים לפרישתו ממנה (כגון ההכרח למכור את ביתו ביישוב) מנוגדת לזכות היסוד המכונה "חופש ההתאגדות" (הכוללת בתוכה גם את "החופש מהתאגדות"). יחד עם זאת, השאלה האם ועד כמה מי שפרש מאגודה קהילתית חייב להמשיך ולשלם לה "תשלומים קהילתיים" הוסיפה להעסיק את בתי המשפט תקופה ארוכה ולא קיבלה תשובה נחרצת עד לפסק הדין שניתן לפני מספר חודשים בבית המשפט המחוזי בנצרת בעניין משעלי.
פסק הדין בעניין משעלי הוא חוליה נוספת וחשובה בהגנה על שני עקרונות יסוד: האחד, כי חברות באגודה מבטאת בחירה רצונית ועצמאית של אדם והאחר, כי אין פוגעים בקנינו של אדם - שניהם חלק מ"כבוד האדם וחירותו". על כן, כאשר אדם נותן ביטוי ברור לרצונו שלא להיות יותר חבר אגודה, הרי לאחר חלוף פרק זמן סביר (לרוב, בין שלושה לששה חודשים), נכנסת הפרישה לתוקף ואין כל צורך באישור או הסכמה מצד האגודה. עם הפרישה מגיעים יחסי חבר-אגודה לכדי סיום והאגודה אינה רשאית להמשיך לכפות על הפורש תשלומים שמקורם בהחלטות של מוסדות האגודה כגון "דמי חבר" "מיסי קהילה" וכדומה. נציין כי על פסק הדין הנ"ל הוגש ערעור מטעם שני הצדדים לבית המשפט העליון כאשר עמותת "אביב בגליל" הגישה בקשה להצטרף להליך במעמד של "ידיד בית המשפט". אנו תקווה שבבוא היום ישמיע בית המשפט העליון קול צלול וברור בנושא זה.
בינתיים, בעקבות פסק דין משעלי, אנו עדים לשינוי המתחולל בחלק מן היישובים. עיקרו של השינוי הוא ההבנה שיש להחזיר את האחריות להספקת השירותים המוניציפליים לידי הוועד המקומי תוך הותרת שירותי הבחירה בלבד בידי האגודה הקהילתית. יש לברך על שינוי מגמה זה ולקוות שישובים נוספים יצטרפו למהלך המחזק את הוועד המקומי כגוף האמון על ניהול והספקת השירותים המוניציפליים ביישוב יחד עם המועצה האזורית. כך, לדוגמה, ביישוב בו אני מתגורר, כפר הנשיא, שותפים להבנה זו כלל התושבים. ביישוב לא הופעלה מעולם אגודה קהילתית (על אף שהיא נרשמה) והוועד המקומי מנהל את כלל העניינים המוניציפליים של היישוב תוך חיסכון משמעותי בעלויות הניהול וההפעלה היקרות של אגודה קהילתית.
יחד עם זאת, אין להתעלם מן הצורך הדחוף לערוך שינויים בהסדר החוקי המשמש כיום בסיס לפעולת הוועד המקומי כדי להתאים אותו לניהול יישוב כפרי מודרני. ההסדר הנוכחי הוא מיושן, אינו מעניק לוועד המקומי את כל הכלים הנחוצים לניהול היישוב, ומותיר את השליטה המלאה במבני הציבור בידי האגש"ח. על כן אין להתפלא שהוא משמש כר פורה להתפתחות "מסיגי גבול" בדמות אגודות פרטיות הפולשות לתחום אחריותו של הוועד המקומי. יש אפוא הכרח להסדיר מחדש את יחסי הוועד המקומי, האגש"ח והמועצה האזורית ואולי החשוב מכל: לקבוע תקן לסל שירותים בסיסי ומחייב אותו יהיה על כל מועצה אזורית לספק לתושביה, בין ישירות ובין באמצעות הוועד המקומי.
מי יתן ושנת התשע"ז תהיה גם שנת תעוזה ומעוף שתביא אלינו במהרה את השינוי המיוחל.

20/03/2016

ממש לאחרונה, ביום 23.2.2016, נתן בית המשפט המחוזי בנצרת פסק דין עקרוני, מבוסס ואמיץ, "העושה סדר" באי הבהירות המשפטית ששררה ביחסים שבין האגודות הקהילתיות הפועלות במרחב הכפרי ובין חברים המעוניינים לפרוש מאותן אגודות ולהפסיק לשלם להן "מיסי קהילה" [ת"א (מחוזי נצ') 5719-09-14, משעלי נ' קיבוץ שריד].

פסק הדין הוא חוליה נוספת וחשובה בהגנה על שני עקרונות יסוד: האחד, כי החברות באגודה קהילתית מבוססת על בחירה רצונית וחופשית ולא על כפיה. האחר, כי אין פוגעים בקנינו של אדם. - שניהם חלק מ"כבוד האדם וחירותו". לאור האמור חזר והבהיר בית המשפט כי לכל אדם יש זכות להפסיק את חברותו באגודה וכל הגבלה בלתי מידתית, ישירה או עקיפה, על זכות הפרישה מהאגודה - כגון דרישה למכירת ביתו של החבר ביישוב או דרישה להמשך תשלום לאגודה גם לאחר הפרישה (גם כאשר החבר הפורש הפסיק לצרוך שירותים מהאגודה) - היא בטלה וחסרת תוקף מחייב.

על כן, כאשר אדם נותן ביטוי ברור לרצונו שלא להיות יותר חבר אגודה, הרי לאחר חלוף פרק זמן סביר של הודעה מראש (לרוב, בין שלושה לששה חודשים), נכנסת הפרישה לתוקף ואין כל צורך באישור או הסכמה מצד האגודה. עם הפרישה מגיעים יחסי חבר-אגודה לכדי סיום והאגודה אינה רשאית להמשיך לכפות על הפורש תשלומים שמקורם בהחלטות של מוסדות האגודה כגון "דמי חבר", "מיסי קהילה" וכדומה.

מה לגבי תשלומים עבור שירותים שהאגודה מספקת?
אגודות קהילתיות הן מסגרות התארגנות פרטיות שאינן רשאיות לספק לחבריהן שירותים מוניציפאליים בסיסיים במקום המועצה האזורית או הוועד המקומי (גופי השלטון המקומי שהוקמו בחקיקה). יחד עם זאת, האגודות הקהילתיות יכולות לספק לחבריהן "שירותי בחירה" המצויים מעבר לסל השירותים המוניציפאלי שמספק השלטון המקומי. על כן, מחד, אם וככל שהפורש ממשיך לצרוך שירותי בחירה מן האגודה, כגון שימוש בבריכת שחיה, אירועי תרבות, עיתון וכדומה, עליו לשלם לאגודה על שירותים אלו על פי הצריכה בפועל (כפי שהוא נדרש לעשות מול כל ספק שירות אחר). מאידך, כפי שנקבע בפסק הדין משעלי הנ"ל, ככל שהפורש אינו צורך יותר שירותי בחירה, האגודה אינה רשאית לחייבו בתשלום כלשהו בגין שירותים אלו.

מה לגבי הפן החברתי של החברות באגודה?
בפועל, על אף שמה, האגודה הקהילתית כמעט ואינה מהווה גוף חברתי. לרוב, לא מדובר במסגרת לשיתוף חברים בפעילות קהילתית אלא באמצעי משפטי-מנהלי לגביית "מיסים" ותשלומים אחרים מחברי האגודה. פעילות חברתית והתנדבותית (אירועי חברה, תרבות, ספורט וכיו"ב) ניתן ורצוי לארגן במסגרות אחרות, וודאי שאין כל מניעה לקיים חיי קהילה תוססים, המבוססים על מעורבות חברתית, ללא השתייכות לאגודה כלשהי.

28/02/2016

"הרי אל הניגון הזה חיכינו מתמיד
אותו נשיר כשיבוא משיח בן דוד"

ביום 23.2.2016 ניתן פסק דין חשוב, מבוסס ואמיץ ששם רסן לאגודות הקהילתיות המשתוללות במרחב הכפרי. ת"א (מחוזי נצ') 5719-09-14 משעלי נ' שריד.
מדובר בפסיקה במחוז נצרת המנחה את בתי משפט השלום.

17/09/2015

שלום לכולם,

בעקבות בקשות שהופנו אלי להבהרת שיטת החישוב החדשה של אגרת הביוב (החלה גם בתחומי המועצה האזורית הגליל העליון), אני מפרסם כאן את תמצית הדברים:

1. קולחי גליל עליון היא חברה שהקימה המועצה האזורית גליל עליון לצורך אספקת שירותי מים וביוב בתחומי המועצה.

2. עם זאת, קולחי גליל עליון אינה בגדר תאגיד מים וביוב שהוקם מכוח "חוק תאגידי מים וביוב התשס"א – 2001" שתכליתו הסדרת תחום שירותי המים והביוב (מכיוון שהחוק אינו חל על מועצות אזוריות).

3. על כן, כדי לפקח על תעריפי הביוב שגובות מאתנו המועצות האזוריות והשימוש בכספים אלו, הוסמכה מועצת הרשות הממשלתית למים ולביוב, בהתאם לס' 15א. ל"חוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב – 1962", לקבוע כללים מחייבים לעניין זה (תעריפי שרותי הביוב שגובות מאתנו רשויות מקומית שאינן חייבות בהפעלת שרותי מים וביוב באמצעות תאגיד).

4. מכוח סמכותה הנ"ל פרסמה מועצת הרשות הממשלתית למים ולביוב את "כללי הרשויות המקומיות (ביוב) (תעריפים בעד שירותי ביוב שנותנת רשות מקומית בלא תאגיד) (הוראת שעה), תשע"א-2010".

5. לנוחותכם, מובא להלן נוסחו העדכני של ס' 8 לכללים הנ"ל (כפי שתוקנו לאחרונה), העוסק באופן חישוב אגרת הביוב:

פרק ג': אגרת ביוב

8. (א) מחזיק בנכס המחובר לביוב ישלם לרשות המקומית שבתחומה מצוי הנכס אגרת ביוב; הרשות המקומית תודיע למחזיק בנכס על שלבי הביוב המשמשים את הנכס ושאותם היא מתחזקת.
(ב) סכום אגרת הביוב יהיה כמפורט בתוספת השלישית.
(ב1) על אף האמור בתוספת השלישית, כמויות המים המרביות לצורך חיוב יחידת דיור באגרת הביוב ברשויות המקומיות המנויות בתוספת השלישית, בעד תקופה המתחילה ב-1 באפריל בכל שנה ומסתיימת ב-30 בנובמבר באותה שנה (להלן – תקופת החיוב), יחושבו לפי כמויות מים ממוצעות יומיות שנמדדו בתקופה המתחילה ב-1 בדצמבר בשנה הקודמת לתקופת החיוב ומסתיימת ב-31 במרס בשנה שבה תקופת החיוב (להלן – תקופת החורף), במכפלה של סך כל הימים בתקופת החיוב (להלן – כמות מים לחיוב בתקופת הקיץ) או כמות המים שנקראה במד-המים של המחזיק ביחידת דיור בתקופת החיוב, לפי הנמוך מביניהם.
(ב2) כמויות המים לצורך חיוב יחידת דיור באגרת הביוב ברשויות המקומיות המנויות בתוספת השלישית בעד תקופת החורף, יחושבו לפי כמות המים שנקראה במד המים של המחזיק ביחידת דיור בתקופת החורף במכפלה של 0.9.
(ב3) מחזיק ביחידת דיור ברשויות המקומיות המנויות בפרטים 18, 43 ו-48 בתוספת הראשונה או מחזיק ביחידת דיור ברשויות מקומיות שייכללו בתחום קו מיעוט משקעים כמשמעותו בסעיף 8ד(3) לכללי קיצוב המים, רשאי להגיש לרשות המקומית בקשה להפחתת כמויות המים לצורך חיובו באגרת ביוב בעקבות השקיית גינון באמצעות בקשה הערוכה לפי טופס 1 הקבוע בתוספת השישית; ניתן למלא טופס כאמור גם בטופס אלקטרוני דרך קישור באתר האינטרנט של הרשות המקומית.
(ב4) מצאה רשות מקומית כי כמות המים לחיוב מחזיק ביחידת דיור אינה משקפת את שימושיו ביחידת הדיור, רשאית היא לדרוש ממנו להגיש בקשה לצורך חיובו באגרת הביוב באמצעות בקשה הערוכה לפי טופס 1 הקבוע בתוספת השישית; בדרישה כאמור יצוין כי ניתן למלא טופס כאמור גם בטופס אלקטרוני דרך קישור באתר האינטרנט של הרשות המקומית; לדרישה כאמור יצורפו נימוקי הרשות המקומית.
(ב5) אין באמור בסעיפים קטנים (ב1) עד (ב4) לגרוע מזכותו של מחזיק ביחידת דיור ברשויות המקומיות המנויות בתוספת השלישית לפעול להפחתת אגרת הביוב לפי סעיף 11.
(ב6) אגרת הביוב המחושבת לפי לסעיפים קטנים (ב1) עד (ב5) תחושב לפי מטר מעוקב שפכים כמפורט בתוספת השלישית.
(ג) רשות מקומית תעביר את כל אגרות הביוב שגבתה, למעט סכומים שהועברו לקרן שיקום, לחשבון נפרד שבבעלותה ולא תעשה כל שימוש בכספים שבחשבון כאמור אלא לכיסוי הוצאות אחזקת ביוב.

6. בהתאם לתוספת השלישית לכללים הנ"ל סה"כ החיוב (לפי מטר מעוקב שפכים) עומד כיום על 4.77 ₪.

7. מכיוון שלא כל צריכת המים שלנו עוברת אל מערכות הביוב אין זה ראוי לחייב אותנו באגרת ביוב עבור כל צריכת המים. הדבר נכון במיוחד לגבי בתים פרטיים עם גינות, שמיי ההשקיה שלהן אינם מגיעים כלל למערכת הביוב בבית. על כן, ברירת המחדל של כללי רשות המים היא מנגנון חיוב קיץ/חורף. החישוב לפי מנגנון קיץ/חורף מתבצע לפי תעריף השפכים הגבוה (במקרה שלנו - 4.77 ₪ למטר מעוקב) באופן הבא: בחורף – 0.9 X [הכמות שנקראה במד המים]; בקיץ – לפי הנמוך מהשניים: ממוצע צריכה יומית בחורף או כמות שנקראה בפועל בשעון. בהתאם לכללים, במידה ומתעורר חשש לחיוב יתר (כגון בגלל שימוש רב במים להשקיית הגינה) ניתן למלא טופס בקשה להפחתת כמות המים המחושבת לצורך חיוב באגרת ביוב בעקבות השקיית גינון ולהעבירו למועצה להמשך הטיפול.

8. כדי לא להשאיר את הדברים רק ברמת הכללים, להלן דוגמה להמחשת אופן החישוב של אגרת הביוב:

נניח שצריכת המים בפועל, של בית מסוים בתחומי המועצה, בחודשים ינואר-פברואר בחורף, הייתה 40 מ"ק (לשם הפשטות, נניח שצריכת מים זו משקפת גם את הצריכה הממוצעת לשני חודשים בתקופת החורף). לצורך החיוב באגרת ביוב יילקחו בחשבון רק 36 מ"ק (0.9X40=36) (מתוך הנחה ש-10% מהמים שנצרכו בחורף לא הגיעו למערכת הביוב). במקרה זה החיוב עבור אגרת הביוב לחודשים ינואר-פברואר יהיה 36X4.77=171.72 ₪. כעת, נניח שצריכת המים בפועל של אותו בית, בחודשים יולי-אוגוסט בקיץ, הייתה 100 מ"ק. במקרה זה לצורך החיוב באגרת ביוב יילקחו בחשבון רק 40 מ"ק המהווים את הצריכה הממוצעת לשני חודשי חורף (מתוך הנחה שיתר המים שנצרכו בחודשים יולי-אוגוסט (60 מ"ק) שימשו להשקיית הגינה ולכן לא הגיעו למערכת הביוב). במקרה זה החיוב עבור אגרת הביוב לחודשים יולי-אוגוסט יהיה 40X4.77=190.8 ₪.

9. אכן, בעקבות שינוי שיטת החישוב, התרחשה הגדלה ניכרת של אגרת הביוב שאנו משלמים יחסית לעבר (משום ששיטת החישוב החדשה מתיימרת להתאים את האגרה הנגבית מאתנו לעלויות הריאליות של אספקת שירותי הביוב). עם זאת, חשוב להבין כי גובה אגרת הביוב נכפה על המועצה (הפועלת בתחום זה באמצעות קולחי גליל עליון) מכוח חוק וכללים המיישמים את מדיניות הממשלה, ואין מדובר בהחלטה עצמאית של המועצה או של קולחי גליל עליון.


אני מקווה שיהיה בדברים הנ"ל כדי להבהיר את הנושא.


שנה טובה וגמר חתימה טובה,

ירון רז

22/03/2014

16/02/2014

מורה נבוכים לאגודה הקהילתית / עו"ד ירון רז

רבים מן המשתכנים בהרחבות הקיבוצים והמושבים כלל אינם מודעים לכך שהם חברים באגודה שיתופית להתיישבות קהילתית. לשם קיצור אכנה אותה מכאן והלאה בשם "אגודה" או "אגודה קהילתית".
מאידך, אלו המודעים לחברותם באגודה שואלים: מדוע וכיצד נהייתי חבר אגודה? מה משמעות החברות באגודה זו? עבור מה דורשת ממני האגודה מיסים חודשיים? האם להמשיך להיות חבר באגודה? אם לא, האם ניתן לפרוש ממנה באופן חוקי? ואם אפרוש מהאגודה, מהן ההשלכות החברתיות של פרישה כזו?
במאמר קצר זה אבקש להבהיר נושא זה שמטריד כיום רבים מתושבי ההרחבות.
בעקבות העלייה המתמשכת בגילם הממוצע של חברי הקיבוצים והמושבים (במילים פחות מחמיאות, הזדקנות גרעין ההתיישבות העובדת) חיפשו יישובים אלו דרכים להצעיר ולחדש את חיי הקהילה. קליטת אוכלוסייה עירונית צעירה בתחומי היישובים הנ"ל נראתה לרבים אז כרעיון נכון ומבטיח לפתרון לבעיה הדמוגרפית שנוצרה.
אולם, לבקשת היישובים, העניק להם המינהל (בעל הקרקע) מעין "זכות המלצה חברתית". זכות זו נועדה לאפשר לכל יישוב להתאים את אוכלוסיית המשתכנים שיקלטו בהרחבה לאופיו וצרכיו החברתיים (למשל, משפחות צעירות עם ילדים). על כן, רק מועמד שמקבל את המלצת היישוב יכול לחכור מהמינהל קרקע לבניית בית בהרחבה.
אולם, תנאי בל יעבור העמיד המינהל לכל יישוב והוא - שלא יתנה את מתן המלצתו בשום טובת הנאה כספית או שוות ערך. אחרי הכול, מדובר באדמות מדינה השייכות לציבור ואין מקום להתעשרות של גורמים פרטיים על חשבון הקופה הציבורית.
אף על פי כן, בפועל, כתנאי בל יעבור להמלצתם, דרשו יישובים רבים מכל מועמד שביקש לבנות את ביתו בהרחבת היישוב, לחתום על מסמך הצטרפות באמצעותו יביע את "רצונו" להצטרף לאגודה קהילתית. חשוב להבהיר כי, על פי רוב, היישוב לא הותיר ברירה בידי מועמד שרצה לבנות את ביתו בתחום ההרחבה, וכך צורף המועמד, בעל כורחו, לאגודה קהילתית שהקים היישוב.
מה משמעותו המשפטית של מעשה הצירוף?
יש לזכור כי אלמלא העניק המינהל ליישוב זכות המלצה חברתית היה המינהל משווק את קרקעות ההרחבה לציבור הרחב באמצעות מכרז פתוח. במקרה כזה, יכול היה אדם לחכור קרקע בהרחבת היישוב מבלי שיידרש להצטרף לאגודה. אולם, יישובים רבים החליטו לנצל את זכות ההמלצה החברתית שקיבלו מן המינהל, כדי לחייב כל מועמד להצטרף לאגודה שהקימו, ובאמצעותה, לגבות ממנו מיסים ותשלומים אחרים. ראוי לזכור כי היישוב קיבל מן המינהל זכות המלצה שהוגבלה במפורש למטרת קידום ערכים ציבוריים כמו התאמה חברתית-יישובית וגידול דמוגרפי. ניצול הזכות למטרות אחרות, קל וחומר, לצורך התעשרות פרטית (כגון קבלת תשלומים, מיסים וטובות הנאה אחרות), הוא מעשה אסור מבחינה משפטית ואף בלתי מוסרי.
האם מעשה הצירוף נעשה בהסכמת המינהל?
התשובה לכך היא בשלילה גמורה. המחלקה המשפטית של המינהל הבהירה במפורש, באחד המקרים שהגיעו לטיפולה, כי "המינהל אינו מאפשר התנייה של מתן המלצה להתיישבות בחובה להתאגדות כלשהי".
כעת, לאחר שהוברר שצירוף המשתכן לאגודה, באופן האמור, הוא בלתי חוקי, ננסה להבין לאילו מטרות הוקמה האגודה.
עיון בגרסה נפוצה של תקנון אגודה קהילתית מלמד כי המטרה המוצהרת של הקמתה היא יצירת מסגרת לחיים משותפים וגוף שימלא "תפקידים מוניציפליים הניתנים בדרך כלל על ידי ובמסגרת רשות מקומית".
אולם, עניינים מוניציפאליים (כמו פינוי אשפה, גזם, ניקוי ותאורת רחובות, גינון ציבורי וכיו"ב) מצויים באחריות הרשות המקומית. כידוע, אנו משלמים סכום נאה, בכל חודש, עבור ארנונה לרשות המקומית כדי שתדאג לאספקת שירותים אלו. אם כך, מדוע יש צורך באגודה לעניינים אלו? האם זה חוקי? האם רשאית האגודה למלא תפקידים של רשות מקומית ולגבות מיסים לשם כך?
מסתבר שגם עניין זה אינו חוקי.
בחוות דעת שהכין בפברואר 1996 עו"ד מני מזוז, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דאז, על חוקיות פעילותן של האגודות הקהילתיות הובהר במפורש כי "האגודות המוניציפאליות [הקהילתיות]... מתיימרות ליטול לעצמן את הסמכויות והתפקידים השלטוניים המוקנים בדין לרשות המקומית, קרי - למועצה האזורית ולוועד המקומי של היישוב, וזאת ללא כל אסמכתא חוקית ותוך הסגת גבולן של הרשויות השלטוניות שנתכוננו על-פי דין... אשר על כן, האגודה המוניציפאלית, שהיא גוף מתחום המשפט הפרטי, אינה יכולה לבוא במקומם, ואינה רשאית להסיג את גבולם של הוועד המקומי והמועצה האזורית, שהם הגופים השלטוניים אשר בידם הפקיד הדין את הסמכויות והתפקידים של הרשות המקומית באותו יישוב. התיימרות האגודות המוניציפאליות ליטול לעצמן סמכויות של הרשות המקומית, כקבוע בתקנון, אינה אפוא כדין".
דברים חדים וברורים מטעם היועץ המשפטי לממשלה. על כן, במרחב הכפרי, קיימים רק שני גופים שלטוניים הרשאים למלא תפקיד מוניציפאלי ולגבות מאתנו מסים לצורך זה. המועצה האזורית והוועד המקומי (הפועל מכוח סמכות מקומית שהואצלה לו על ידי המועצה האזורית). לפיכך, האגודה אינה מוסמכת לעסוק בנושאים לשמן הוקמה וכמובן אינה רשאית לגבות מסים לצורך פעולותיה אלו.
סיכום ביניים:
כדי להתגורר בהרחבה הבנויה על אדמות מדינה כפו יישובים רבים על כל משתכן, שלא כדין, להצטרף לאגודה קהילתית פרטית שהקימו. האגודה הפרטית הוקמה למטרה מוניציפאלית, שלא כדין, ודורשת מן המשתכן מיסים ותשלומים, שלא כדין, כדי לממן את פעולותיה הבלתי חוקיות.
אם זהו המצב, כיצד על המשתכן לפעול? לרוב, תקנון האגודה הקהילתית קובע, בין היתר, שכל מי שמפסיק את חברותו באגודה חייב למכור את ביתו ביישוב. האם, למרות האמור בתקנון, ניתן להפסיק את החברות באגודה מבלי למכור את הבית?
ביום 24.10.11 נתן ביהמ"ש המחוזי בנצרת פסק דין עקרוני בעניין זכותו של חבר אגודה קהילתית המתגורר בהרחבה להביא את חברותו לכדי סיום.
בית המשפט המחוזי קבע כי "הזכות להתאגדות הכוללת את הזכות לחופש מההתאגדות הינה זכות יסוד בסיסית. כפיית אדם להתאגד באגודה שיתופית קהילתית מוניציפאלית או מניעתו מלהביא לסיום חברותו באגודה כזו, בה התאגד קודם לכן, מהווה פגיעה בזכות יסוד זו, דבר שאין לו מקום בשיטת המשפט שלנו, וכל סעיף בתקנון אגודה שיתופית שמטרתו לכפות חברות באגודה, בין אם באופן ישיר ובין אם באופן עקיף, חסר כל תוקף. לפיכך, אין בכוחה של המשיבה להמשיך ולכפות על המבקש המשך חברות באגודה השיתופית הקהילתית, לא באופן ישיר ולא בדרך של הצבת תנאי הקושר בין זכויות המבקש הקנייניות במקרקעין שלגביהם יש לו זכויות חכירה" (ה"פ 22222-07-10, עפגין נ' מתיישבי אמנון, ס' 48 לפסה"ד)
כך, באופן שאינו משתמע לשני פנים, הכיר ביהמ"ש בזכות החוקתית שלא להיות חבר אגודה קהילתית ועל כן פסל כל התניה בתקנון האגודה על מימוש זכות זו, כגון הדרישה למכור את בית המגורים בהרחבה.

מה מצבו המשפטי של מי שבוחר שלא לפרוש מן האגודה?
• מי שממשיך את חברותו באגודה מכפיף את עצמו, מרצונו, לכל הוראות תקנון האגודה, כתב ההצטרפות, וכלל התקנות והחוקים החלים על חברי אגודות שיתופיות בנסיבות אלו. בין היתר, נתפס אותו חבר כמי שמעוניין להמשיך לקבל את שירותי האגודה והוא מחויב לשלם עבור שירותים אלו.
• חבר האגודה חייב במיסי אגודה, לרוב, מבלי שיש לו יכולת ממשית להשפיע על גובהם (בדרך כלל, לא מדובר בשוויון בין כל חברי האגודה משום שיישובים רבים הקפידו להעניק לעצמם בתקנון זכויות מיוחדות ושליטה במרבית החלטות האגודה הקהילתית).
• על פי רוב, חבר האגודה אינו רשאי להעביר, להחכיר או להשכיר את זכויותיו בביתו ללא אישור האגודה והסכמתה.
• לרוב, במקרה של סכסוך בין החבר לאגודה, החבר כפוף לבוררות של בורר שימנה רשם האגודות השיתופיות ואין הוא רשאי לפנות לבית משפט.
• כתוצאה מהעדר שקיפות או משקיפות חלקית (האגודה היא גוף פרטי שאינו חייב בשקיפות של גוף ציבורי) לא תמיד ברור לאילו מטרות משמשים הכספים שנגבו ונגבים מן החברים באגודה.
האם אפשר לפרוש מן האגודה ולהמשיך לשלם רק על השירותים שהמשתכן בוחר לצרוך?
בוודאי. ככל שמשתכן מעוניין לרכוש שירותים מן היישוב (שימוש בבריכת שחיה, עיתון הקיבוץ, ספריה, חינוך בלתי פורמלי, השתתפות באירועי תרבות וכיו"ב) הוא יוכל להגיע להסדר עם היישוב.
מה לגבי הפן החברתי של החברות באגודה?
לרוב, מהותה של האגודה אינה חברתית אלא כלכלית גרידא. לא מדובר בשיתוף שוויוני בין חברים בפעילות יצרנית אלא במסגרת מנהלית לגביית מיסים ותשלומים אחרים, הנשלטת, בדרך כלל, על ידי היישוב. פעילות חברתית והתנדבותית (אירועי חברה, תרבות, ספורט וכיו"ב) ניתן ורצוי לארגן במסגרות אחרות, וודאי שאין כל מניעה לקיים חיי קהילה תוססים, המבוססים על מעורבות חברתית וקהילתית, ללא השתייכות לאגודה.