03/10/2017
קשישה חסויה ופסולת דין שהינה דיירת מוגנת – עילת הנטישה
בית המשפט העליון שם סוף לסאגה אומללה שאילצה קשישה סיעודית להילחם על זכויותיה כדיירת מוגנת בדירה ממנה פונתה בשל חשש שבתה תפגע בה.
הקשישה בת ה-88 היא דיירת מוגנת כבר משנת 1962, אז רכשה את זכויותיה בדירה, בה מתגוררת עמה בתה בת ה-51 מאז שנולדה. לדאבון הלב האם ובתה סובלות ממחלת הסכיזופרניה, ושתיהן חסויות ופסולות דין.
ב-2007 חברת "הירקון 278" רכשה את זכויות הבעלות בדירה ביודעה כי הקשישה ובתה מתגוררות בנכס. כעבור כשנה, הוּצאה הקשישה מהדירה על ידי רשויות הרווחה, לאחר התקף פסיכוטי של בִּתה, במהלכו הרגישה שעליה לרצוח את אמה ולהתאבד.
הקשישה הועברה לבית אבות, בשל החשש לחייה. כעבור ארבעה חודשים, חברת הירקון הגישה תביעת פינוי נגד שתי הדיירות, במסגרתה טענה כי הקשישה נטשה את הדירה, ולכן איבדה את הגנת חוק הגנת הדייר.
בית משפט השלום בתל-אביב קיבל את תביעת החברה, אולם בית המשפט המחוזי הפך את ההכרעה. כך חלפו להן 4 שנים, וב-2012 הגישה החברה תביעת פינוי חדשה. הפעם בית משפט השלום קיבל את התביעה וקבע כי גילה של הדיירת, משך הזמן בו היא מתגוררת בבית האבות וכן מצבה של בתה – מובילים למסקנה כי היא לא תוכל לשוב עוד לדירה, ומכאן כי מתקיימת עילת הנטישה.
ערעור הדיירת ובתה למחוזי נדחה ומכאן בקשתן לערעור לביהמ"ש העליון. המבקשות טענו כי יציאתה הכפויה של האם מהדירה אינה בגדר "מעשה נטישה" המאפשר את פינוייה כדיירת מוגנת. לשיטתן, ככל שהמבקשת עזבה את הדירה בשל אילוץ – לא מתגבש מעשה הנטישה, אף אם מדובר בעזיבה ממושכת.
המשיבה טענה כי הסיכוי שהמבקשת תשוב לדירה אפסי, וכי מטרת המבקשות בערעור היא לאפשר לבת להישאר בדירה. עוד הוסבר כי מגמת הפסיקה היא לפרש את דיני הגנת הדייר בצמצום, תוך הגנה על זכויות הקניין של בעלי הדירה.
עילת הנטישה לא התגבשה
השופט ניל הנדל פתח את פסק דינו בהבהרה כי הרעיון שעומד מאחורי עילת הנטישה הוא פשוט – ככל שהדייר אינו משתמש יותר בנכס, אין זה הגיוני או צודק להמשיך להעניק לו הגנה מכוח חוק הגנת הדייר.
על מנת להוכיח את עילת הנטישה, הסביר הנדל, יש להוכיח שני היבטים: הראשון הוא כי הדייר המוגן אינו מחזיק פיזית בדירה, והשני הוא כי אין בכוונתו לשוב להתגורר בה. ההיבט השני מתייחס למצב נפשי, ולעצם לרצונו של הדייר לחזור לדירה.
השופט הסביר בהרחבה כי במקרה של המבקשת כלל לא ניתן להוכיח את ההיבט השני משום שהיא לא בחרה לצאת מהדירה, אלא הוצאה ממנה בשל אילוץ מתמשך וחשש לחייה, ולכן לא ניתן לקבוע שאין לה רצון לחזור.
לגבי סיכויי ההתממשות של חזרתה בפועל, השופט פסק שלא ניתן לשלול את חזרתה לדירה מראש, ואילו יפסוק בית המשפט שיש לפנותה, עלול להיווצר מצב בו האילוץ ייפסק מתישהו – בין אם בהוצאת הבת מהדירה, בין אם בדרך אחרת – ולמבקשת לא תהיה קורת גג מעל ראשה.
לפיכך השופט פסק שבנסיבות אלו, בהן לא התקיימה כוונת הנטישה הסובייקטיבית, בהינתן האילוץ המתמשך, לא ניתן לפנות את הדיירת מהדירה, וקבע כי החלטת בית המשפט המחוזי מבוטלת.
שופטי ההרכב מני מזוז ואורי שהם הסכימו עם השופט הנדל, ולמבקשות נפסקו 26 אלף שקל עבור הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
