04/06/2026
ילד שחיבק אותך עד לפני חצי שנה, בקושי אומר לך שלום היום.
זה לא קרה ביום אחד. אבל מהרגע שזה מתחיל, כל יום שעובר מקבע את זה עמוק יותר.
בדיוק לכן פרסם השבוע בית הדין הרבני נוהל לטיפול דחוף בניכור הורי: דיון תוך 72 שעות, החלטה תוך שבעה ימים. בית המשפט עשה את אותו הדבר לפני חמש שנים וחצי, עם שם כמעט זהה. רק ששם נתנו לזה 14 יום. בית הדין הידק את השעון.
ויש בזה אמת. בפגיעה בקשר ההורי, הזמן הוא לא רקע, הוא הנזק עצמו: כל חודש שעובר מקשיח את התמונה המעוותת בראש הילד, ומאריך את הדרך חזרה. מהירות שמצילה ילד שמנוכר באמת היא ברכה.
אבל זה בדיוק מה שראיתי בשטח, ומה שהדאיג את מי שהתנגד לנוהל ב-2020: אותו מסלול מהיר שמציל ילד אמיתי הוא המסלול שאפשר להזניק בו טענה טקטית. מהירות היא ניטרלית. היא לא בודקת מי צודק, היא משרתת את מי שהגיע ראשון עם הסיפור הכי מבהיל. ובין שני הורים שעומדים מול הדיין בשעה השלישית, לא תמיד ברור מי מגן על הילד ומי משתמש בו.
72 שעות זה זמן תגובה מצוין. זה פשוט לא ניהול.
כי החלטה שמתקבלת בתוך הצפה לא מחזיקה בחיים האמיתיים. קודם מייצבים, אחר כך פותרים. וייצוב נשען על שלושה דברים שאף שעון לא מספק: קשר שמבחין בין תחושה למציאות, שקט שעוצר את ההסלמה לפני שהיא מתפוצצת, וביטחון שנבנה ממבנה וגבולות. ומעל הכול, מישהו שיודע להבחין בין ניכור אמיתי שדורש יד מהירה, לבין טענה שדורשת דווקא בלימה.
והאחריות מתחילה עוד לפני הדיין, אצל מי שמגיש. לפני שמושכים את חבל ה-72 שעות, צריך לשאול בכנות: אני פונה כי הקשר באמת נקרע, או כי אני טובע ברגע הזה וצריך שמשהו יזוז?
כל בקשה שנולדת מההצפה, ולא מפגיעה מהותית בקשר, דוחקת הצידה ילד שבאמת מאבדים אותו. ועל בית הדין לעמוד בשער, אחרת המסלול המהיר ייסתם, ובדיוק המקרים שבשבילם נבנה יחכו בתור.
נוהל טוב נותן למערכת מהירות. את ההבחנה בין מצוקה אמיתית לבין רגע של טביעה, גם הצדדים וגם בית הדין עדיין צריכים להביא בעצמם.
