רוני מרטן עו"ד

01/04/2026

25/01/2026

בריונות מודרנית בחסות החוק - שיטת תביעות ההשתקה הקצרות

זה הסיפור של יעל (שם בדוי, מקרה אמיתי). יעל היא אם חד-הורית לילדה עם נכות. הן צעדו יחד ברחוב, לאט. מה לעשות, זה הקצב שהילדה יכולה להרשות לעצמה. זה לא התאים לשימי, "הבריון של השכונה". הוא היה עצבני, והתחיל לצרוח עליהן ולהשפיל את יעל ואת הבת שלה. הסיבה? לא ברור. הוא טוען שהן "עיכבו אותו".

יעל לא שתקה. היא צילמה אותו וכתבה פוסט מנומס להפליא (באמת, עדין בצורה קיצונית) בקבוצת השכונה. היא ביקשה מאנשים להיות קצת יותר אדיבים כלפי ילדים עם צרכים מיוחדים. פוסט ערכי, ובעיקר - אמת לאמיתה.

שימי הרגיש שהכבוד שלו בסכנה. לא רק שהיא לא מפחדת ממנו, היא גם העיזה לכתוב עליו פוסט! הוא רתח מזעם ועשה את מה שבריונים מודרניים עושים: מנסים להשתיק בכוח המערכת. שימי תבע את יעל בתביעת לשון הרע.

שימי יודע שהוא יפסיד. גם עורכי הדין שלו יודעים זאת. הפוסט של יעל מוגן בעשרות הגנות מ"אמת דיברתי" ועד "תום לב". אבל שימי לא מחפש ניצחון משפטי. הוא רוצה להראות לכולם ש"עם שימי לא מתעסקים". הוא רוצה שיעל תבזבז ימי עבודה, תשלם שכר טרחה, ותבין שהשתיקה משתלמת יותר מהצדק.

המנגנון המשפטי פשוט: בדיון הראשון, כפי שקורה לעיתים קרובות, השופט ינסה להביא את הצדדים להסכמות. שימי יעשה הצגה של מי שנפשו "נפגעה עמוקות", אבל יצהיר שהוא "מכבד את בית המשפט" ואם יומלץ לו - הוא יסכים למשוך את התביעה ללא הוצאות.

מבחינת השופט, זהו תיק שנסגר בחמש דקות ללא צורך בכתיבת פסק דין. הוא לא תמיד רואה את הלילות ללא שינה של יעל, את שכר הטרחה על כתב ההגנה, את ההליכים המקדמיים ואת כל הלחץ שהצטבר עד לרגע הזה. מבחינתו, התיק נסגר לפני שהתחיל.

התוצאה? הנפגעת מפסידה זמן, כסף ולחץ נפשי. הבריון אולי הפסיד קצת כסף, אבל קנה לעצמו מעמד וכבוד, ובשבילו זה שווה את המחיר.

זה בדיוק המנגנון של הפרוטקשן: "אם לא תשלם, אשרוף לך את החנות". הבריון לא מרוויח דבר מחנות שרופה, הוא רק מסכן את עצמו, אבל הוא מסמן טריטוריה. הוא מוודא שגם בעל העסק יפסיד, הרי חברת הביטוח לא תכסה הכל, הפרמיה שלו גם תתייקר, יש גם הפסד של רווחים שאף אחד לא יפצה אותו עליהם. זה גורם לבעלי עסקים לא לרצות להתעסק עם הביריון, לשתוק ושלם.

אותי זה מרתיח. כי זו בריונות בחסות החוק.

אני לא מתכוון לוותר. אני אתעקש על הוצאות משפט משמעותיות שיוציאו לשימי את החשק להשתמש בבתי המשפט ככלי נשק נגד הלקוחות שלי. אם צריך, נערער רק על שאלת ההוצאות. אני לא יודע אם אצליח, אבל כדי שאוכל להסתכל על עצמי מול המראה אני חייב לנסות.

18/01/2026

"חוסר עניין לציבור"? תגידו את זה לנהג האוטובוס שהפך לנכה.
לפני כמה חודשים, בבוקר שגרתי של חודש אוקטובר, דודו (שם בדוי) התייצב לעבודה. דודו הוא לא סתם נהג; הוא מומחה להסעת תלמידי חינוך מיוחד במצבים רפואיים מורכבים. יש לו לב ענק, סבלנות מברזל ואופטימיות שקשה להסביר.
באותו בוקר, דודו לקח קבוצת תלמידים בתפקוד נמוך לטיול בהר הכרמל. מי שמכיר את התחום יודע – זה אירוע משמח אבל מורכב מאין כמוהו; רק העלאת התלמידים לאוטובוס היא מבצע לוגיסטי ורגשי בפני עצמו.
כדרכו, דודו הגיע מוקדם כדי לתאם הכל עם המורה האחראית. היא הורתה לו להחנות בנקודה ספציפית בגלל המדרכה הגבוהה, כדי להקל על הילדים את העלייה. דודו ציין שזה קצת חוסם את החניה, אבל המורה קבעה שזהו עניין בטיחותי ושלכך בדיוק נועדה חניית בית הספר. דודו פעל לפי ההנחיות והמתין.
ואז הגיע סיאט איביזה עם נהג עצבני. הנהג העצבני לא אהב את המקום שבו האוטובוס עמד. אחרי שצעקות וקללות לא הועילו, הוא פשוט עלה לאוטובוס ובלי לומר מילה – תקף את דודו בברוטליות.
אני לא אוהב להגזים בתיאורי אלימות, אבל כאן המציאות קשה מכל דמיון: הוא זרק את דודו פיזית מהאוטובוס הגבוה היישר אל הכביש, והמשיך להכות אותו באגרופים ובבעיטות. התוצאה הייתה קשה: חתכים ושברים בכל הגוף, כולל שבר חמור במפרק הירך.
דודו, שהגיע כדי לשמח ילדים נכים, מצא את עצמו מדמם על המדרכה, עם משקפיים שבורות ובלי יכולת לקום. הוא הובהל באמבולנס לבית החולים, עבר ניתוחים מורכבים ושיקום קשה שהסתבך. דודו חזר הבייתה לראשונה רק אחרי שלושה חודשים.
דודו הגיע למשרדי עם הליכון, בקושי מצליח לצעוד כמה צעדים, גופו מלא כאבים, אבל האופטימיות שלו? היא לא דעכה לרגע. לראות אותו ככה זו השראה. זה בדיוק האדם שאתה מרגיש זכות להילחם עבורו. ליוויתי אותו לתחנת המשטרה, הגשנו תלונה רשמית עם כל התיעוד הרפואי, עזרתי לו מול הביטוח הלאומי, והתביעה האזרחית נגד התוקף כבר "מתבשלת" ותוגש בקרוב.
השבוע קיבלנו את תשובת המשטרה והתביישתי. המשטרה החליטה לסגור את התיק מחוסר "עניין לציבור". קיבלנו SMS, התלונה שלך לא מעניינת, ביי.
המשטרה חושבת שזה לא חשוב. זה שלאדם שבא לשמח ילדים נהרסו החיים – לא מעניין. זה שבן אדם פעיל ומתנדב הפך לנכה שלא זז בלי הליכון – לא חשוב. זה שאדם אלים ומסוכן מסתובב בינינו וממשיך להרביץ למי שלא בא לו טוב בעין – למי אכפת?
אני לא מתכוון לוותר. אני אגיש עררים, אעתור, ואם אצטרך – אגיע עם זה עד לבית המשפט העליון. עצוב שגם אחרי עוול כזה עוד צריך לרדוף אחרי הצדק, אבל אני כאן כדי לוודא שדודו לא יישאר לבד מול האדישות הזו. אנחנו לא נוותר.

11/01/2026

הסטודנטית, משרד החינוך והשכר שלא הגיע: שיעור במשפטים מחוץ לכיתה

האגדה מספרת על פרקליט ברומא העתיקה שאמר "הרוצה במשא ומתן – יגיש כתב תביעה".

בתור מי שמאמין גדול בשלום ובמציאת פתרונות מחוץ לכותלי בית המשפט, אני יכול להעיד שדווקא הדבר שמקדם משא ומתן בצורה הטובה ביותר, הוא הגשת כתב תביעה. אין לתאר את ההשפעה של כתב תביעה טוב שמוגש לבית המשפט: זה מרכך אנשים קשים, מרגיע חמומי מוח, ואפילו מצליח לפתוח סתימות בירוקרטיות מורכבות!

זה הסיפור של שרה (שם בדוי). שרה הייתה אז סטודנטית צעירה להוראה, רגע לפני סיום הלימודים (כמו תמיד, נשארו עוד כמה עבודות להגיש). היא התחילה לעבוד בבית ספר בירושלים והגשימה חלום: ללמד כיתה א' בנות.

שרה הייתה מאושרת. בכל דקה פנויה היא הכינה מערכי שיעור, גזרה בריסטולים והקליטה שירים לתרגול אותיות. בתוך כל ההתלהבות הזו, השלמת העבודות האקדמיות והטיפול בבירוקרטיה של משרד החינוך נדחקו הצידה. עד שיום אחד, כרטיס האשראי פשוט הפסיק לעבוד.

מסתבר שהמזכירה צדקה: בלי אישור התחלת סטאז' – אין שכר. והעיכוב הזה נמשך... שנה שלמה!

בקיץ שרה למדה את הלקח. היא הסתערה על העבודות, הגישה הכל ופתחה כרטיס עובד כנדרש. מאותו רגע השכר התחיל להגיע חודש בחודשו, כמעט בלי טעויות. אבל מה לגבי השכר הרטרואקטיבי על כל אותה שנה שבה עבדה יום-יום? כאן המזכירות כבר לא הצליחה לעזור.

המיילים נשלחו, המפקח עודכן, הוועד הבטיח לבדוק. כולם היו מלאי רצון טוב, אבל אף אחד לא הצליח לגבור על גלגלי הבירוקרטיה של משרד החינוך.

שרה הרגישה לא נעים. "זה קצת באשמתי", היא הודתה ביושר, "הם באמת מנסים לעזור". עד שאמא שלה אמרה לה: "די שרה, הגיע הזמן להפעיל עורך דין".

תוך שבועיים מרגע הגשת התביעה, הכסף כבר היה בחשבון. בלי טובות, בלי הבטחות ל"מאמצים", פשוט כסף בחשבון. מה שתחנונים ובקשות לא הצליחו לעשות במשך שנה וחצי כתב תביעה עשה בשבועיים.

בסופו של יום, כשעובד עומד על שלו ומקבל את שכרו בזמן, זה לא רק עניין של כסף בחשבון הבנק. זהו מסר למערכת כולה שמאחורי כל דף של "תקלה טכנית" עומד אדם, עומדת משפחה, ועומד עמל כפיים שראוי לכבוד. כשאנחנו נלחמים ב"רעה החולה" של הלנת השכר, אנחנו הופכים את החברה שלנו למקום שקצת יותר הוגן לחיות בו.

מאחל לכולנו שנזכה תמיד לעבוד ביושר ולהתפרנס בכבוד ובזמן.

26/11/2025

כשפייר נכנס אלי למשרד, הדבר הראשון שראיתי זה את החיוך. חיוך רחב, ביישן, של עולה חדש מצרפת שעדיין מתרגש מהעובדה שהוא גר בציון. פייר הוא אמן של גבינות. הוא הקים כאן מפעל בוטיק שמייצר גבינות ברמה שגורמת לצרפתים לקנא. הוא לא מוכר לצרכן הפרטי, אלא רק למסעדות ולבתי קפה יוקרתיים.

הבעיה עם פייר, ועם החוזה שהוא ניסח לעצמו, הייתה ששניהם שידרו את אותו הדבר בדיוק: 100% אהבת חינם, ציונות וגבינת ברי, ו-0% חשדנות בריאה והתנהלות עסקית קשוחה.

ואז הגיעה המציאות, או ליתר דיוק – מסעדן ישראלי עם הרבה תיאבון ומעט מאוד בושה. אחרי שחגג במשך חודשים על גבינות הבוטיק של פייר, והגיע לחוב של למעלה מ-100,000 ש"ח, הוא החליט לשלוף קלף יצירתי: "בדקתי ברמי לוי", הוא הודיע לפייר, "ושם הגבינות זולות יותר".

הוא ביטל את הצ'קים והודיע שהוא מוכן לשלם – אבל רק לפי התעריף של הגבינות הזולות בסופר.

פייר, בנאיביות מקסימה (ומתסכלת), ניסה להסביר לו על תהליכי יישון, על ההבדל בין גיבון איכותי לעמילן תעשייתי. הוא הסביר בעדינות שאם המסעדן רוצה לעבור לגבינות זולות – הוא מוזמן, אבל על מה שכבר נאכל צריך לשלם. זה היה כמו לדבר לקיר. המסעדן לא חיפש היגיון, הוא זיהה פראייר.

כשפייר ישב אצלי, מיואש אחרי חודשיים של גרירת רגליים, הוא רצה ישר לרוץ לתביעה. "חכה רגע", אמרתי לו. "גם אני נחמד, אבל אני נחמד אחרת".

התקשרתי למסעדן. הוא התחיל שוב עם נאום ה"רמי לוי" שלו. הקשבתי בנימוס, ואז הסברתי לו בטון הכי רגוע שלי: "תשמע, אני פתוח למשא ומתן. אני מוכן להתגמש על גובה הפיצויים, אולי אפילו נדבר על הוצאות המשפט. אבל על מחיר הגבינות? אתה תשלם עד השקל האחרון, כולל המע"מ".

השקט בצד השני הבהיר שהוא הבין שאני לא צוחק. חמש דקות אחר כך הגיעה הודעת ווצאפ קצרה: "פייר מוזמן לבוא לאסוף את הצ'קים".

אחרי שהסאגה נגמרה, פייר שאל אותי בכאב: "למה? למה עושים לי את זה?". פתחתי איתו את החוזה הישן שלו. הוא היה כתוב בפונט עגול, שפה חברית, ועיצוב של גבינות מסביב, אפשר להדפיס את זה על בריסטול ולהעביר כפעולה בבני עקיבא.

"פייר", אמרתי לו, "כשאתה מגיש חוזה כזה, אתה בעצם צועק ללקוח: 'אני תמים, בוא תנצל אותי'. חוזה לא נועד רק להגן עליך בבית משפט. הוא קודם כל כלי שיווקי. הוא צריך לשדר: אני נחמד, השירות שלי מעולה, אבל יש לי עורך דין צמוד ואני יודע בדיוק מה הזכויות שלי".

מדהים לראות איך ניראות של מסמך משפיעה על מוסר התשלומים של אנשים.

פייר יצא ממני עם חוזה חדש. החיוך נשאר אותו חיוך, הגבינות אותן גבינות, אבל עכשיו הוא יודע שבעסקים, כמו בגבינות, כדי שהלב יוכל להיות רך ועדין, הוא זקוק לקרום חיצוני עבה וחזק שישמור עליו.

09/11/2025

לב של סייעת, ומה לומדים בגיל 65
היא לא גננת. לא מנהלת. רק סייעת.
אבל כל מי שפגש אותה ידע - הלב של שרה יותר גדול מכל תעודה.
שרה כבר יכלה לצאת לפנסיה, והברכיים שלה כואבות, אבל היא ממשיכה כל בוקר להגיע לגן, לנקות את האוכל שהילדים זורקים על הרצפה ולהפריד מריבות בחצר, כי בשבילה, החיבוק הקטן בתחילת היום והנשיקה לפני שהם חוזרים הביתה, זה החמצן שלה.
שרה זוכרת כל ילד וילדה, שומרת בבית ציורים שילדים נתנו לה לפני שנים,
ופעם בכמה חודשים היא מגיעה לחתונה או לבת מצווה של ילדה – שעדיין זוכרת ואוהבת אותה.
סייעת שכל כולה אהבה.
ילדים לפעמים רבים - זה קורה בכל גן משחר האנושות.
אבל יום אחד הגיע לגן ערס קטן, שמבחינתו המגלשה רשומה על שמו בטאבו, ורק הוא יחליט מי יתגלש ומתי (גם זה קורה מידי פעם).
הערס הקטן מאוד נעלב כשהסייעת הפריעה לו להעניש ילד שהתגלש בלי רשות.
לערס הקטן יש בבית ערס גדול, אבא ערס. אבא שמבחינתו, אם הילד פגוע, זה פגיעה בכבוד המשפחה וצריך לטפל בסייעת.
הוא הגיש תלונה במשטרה נגד הסייעת.
התיק הזה היה אמור להיסגר בצ’יק צ’ק.
יש מצלמות. היו עדים. אפשר היה לסיים את החקירה בשבוע.
אבל שרה היא רק סייעת.
לאף אחד במערכת לא באמת אכפת מהסייעת. כמו שלאף אחד לא מפריע שסייעות לא מקבלות משכורת בקיץ.
שרה היא סייעת שקופה.
אז העירייה תביא סייעת מחליפה בשכר מינימום, וכולם ימשיכו הלאה.
ורק היא בבית. לבד. בלי עבודה. בלי משכורת. ובלי מושג מה עושים עכשיו.
למזלה, יש לה אחות עם לב גדול.
לב גדול, ואת המספר שלי שמור בטלפון, לכל מקרה שלא יבוא.
הן הגיעו אליי יחד לייעוץ לפני חקירה.
זה היה אחד הייעוצים המורכבים שנתתי.
לא בגלל שהיה לה מה להסתיר, לא היה.
אלא בגלל התמימות. והגישה החיובית.
מסתבר שאם במשך 45 שנה לא שומעים חדשות, לא רואים סרטים, וכל היום רק מטפלים בילדים חמודים בגן, אז מפתחים גישה מאוד מיוחדת לחיים.
היא לא הצליחה להבין: למה ששוטר ירצה להפליל אותי אם לא עשיתי רע?
למה ששוטר ישקר לי?
אוי, כמה תמימות...
היה צריך להסביר לה שאם החוקר אומר לה “כדאי לך להודות, זה לטובתך” אז זה לא לטובתה.
היה לה קשה להבין למה היא צריכה להיאבק כדי לקבל את הצילומים מהגן? למה אסור לאנשי צוות לכתוב מכתב לטובת עמיתה בלי אישור מיוחד מהמפקח?
מבחינתה כולם אנשים טובים, כולם רוצים לגלות את האמת, למה שיהיה אחרת?
כמה תמימות...
אבל היא תלמידה טובה ובסוף היא הבינה.
היא השיגה את הראיות, למדה איך מתנהגים בחקירה פלילית והסיפור שינה כיוון.
ביום חמישי היא שלחה לי הודעה:
התיק נסגר. מחוסר אשמה!
כל השבת חייכתי.