20/03/2026
עומר הוא לא רמבו. הוא בן 22. עד ה-7 באוקטובר הדאגה הכי גדולה שלו הייתה לחסוך כסף לדרום אמריקה.
כשהתחילה המלחמה הוא נכנס לעזה עם הצוות שלו. פצמ"ר שנפל קרוב מדי ריסק לו את הברך והשאיר לו צלקות שלא רואים – כאלה שמעירות אותו שטוף זיעה בלילות.
לפני חודש הוא ישב במסדרון של ועדה באגף השיקום. המסדרון נראה כמו חדר מיון. כיסאות עמוסים בילדים בני 20 עם קביים, תחבושות ומבט כבוי. פקידה שעברה שם אמרה בחצי התנצלות: אנחנו קורסים פה, צוות קטן על אלפי פצועים חדשים.
קראו בשמו. נכנסנו לחדר. רופאים ישבו מול מחשב, בקושי הרימו מבט, והתחילו לעקוץ: אולי הכאב בברך זה מכדורגל לפני הצבא? אולי קשיי השינה זה סתם לחץ טבעי של הגיל?
הילד שלא פחד להיכנס לחאן יונס – התכווץ בכיסא. רצה לקום, לצאת, לוותר על הכל, רק שלא ישפילו אותו.
האמא שלו כתבה: "אמרתי לו לפני – עומר, לא צריך עורך דין. נפצעת במלחמה, המדינה תדאג לך. אנחנו לא באים לעשות קופה על אף אחד. שורף לי הלב על התמימות שלי."
התשובה הגיעה: אחוזי נכות נמוכים, בקושי מגרדים את מה שהוא צריך לטיפולים.
ואז הגיע הטלפון שריסק סופית. חבר מאותו צוות, שנפצע מאותו פצמ"ר בדיוק, עמד מטר מעומר, ופיזית הפציעה שלו פחות קשה – קיבל אחוזי נכות הרבה יותר גבוהים. למה? כי הוא הגיע עם עורך דין שסתם לרופאים את הפה כשניסו להמציא פציעות כדורגל. כשישב מולם מישהו ששולט בחומר, הם לא העזו לשחק בשיטת מצליח.
הסיפור של עומר הוא לא סיפור יחיד. בחודשים האחרונים אנחנו מקבלים גל של פניות מנכי צה"ל ונפגעי פעולות איבה שנתקלים בקשיים בלתי נתפסים מול הבירוקרטיה. לפי מידע שהגיע אלינו, בגלל העומס ורצון לחסוך, פקידים באגף השיקום ובביטוח הלאומי פועלים לצמצם את מספר הנכים המוכרים – ולחסוך על הגב של מי שנפצעו בשירות המדינה.
חברי כנסת ושרים – אנחנו קוראים לכם לפעול. הלוחמים האלה לא ביקשו להיפצע. הם לא ביקשו נכות. הם ביקשו לשרת את המדינה, והמדינה חייבת לשרת אותם בחזרה. בכבוד, בהגינות, ובייצוג משפטי ראוי שלא תלוי בשאלה אם יש להם כסף לעורך דין.
אסור להשאיר אף פצוע לבד מול ועדה.
שתפו.
יריב לוין - Yariv Levin איתמר בן גביר אופיר כץ Ofir Katz מיכל וולדיגר
