ענת קאופמן ושות' משרד עורכי דין ונוטריון

06/08/2026

הרצח הזה לא ירתיע אותי מלטפל באנשים ברגעים הקשים של החיים
הרצח הנתעב של עו"ד ארבל פלדמן ז"ל תפס אותי בבטן.
עורך הדין שנרצח עסק בתחום הנזיקין, בדיוק התחום שבו אני עוסקת כבר 35 שנה, ולכן הידיעה הרגישה עבורי קרובה ומטלטלת במיוחד.
לא הכרתי אותו באופן אישי, אבל אני מכירה היטב את סביבת העבודה ואת המפגש היומיומי עם אנשים בכל דרגות הכאב, הצער והמצוקה. לאורך השנים היו גם עימותים עם לקוחות ועם צדדים שכנגד בגלל אכזבה מתוצאה, מחלוקת על שכר טרחה, או פשוט מתוך כעס ותסכול. לפעמים היו גם עימותים קולניים. אבל המחשבה שזה עלול להגיע לאלימות נוראה כל כך באמת לא חלפה לי בראש.
רק לפני כמה ימים התקשר אליי מהכלא אדם שייצגתי בעבר את ילדיו בתביעה נגדו. הוא הורשע ברצח אמם לפני כעשרים שנה וכעת עומד להשתחרר. לא הבנתי עד הסוף מה הייתה מטרת השיחה, והיא בהחלט עוררה בי אי־נוחות וחשש. ובכל זאת, האמת היא שלא חשבתי שהסכנה ממשית. אולי גם אנחנו, עורכי הדין, התרגלנו לפעמים לומר לעצמנו שאלה רק מילים.
אנחנו יכולים להתחייב ללקוח שנעשה עבורו הכול , במקצועיות, במסירות ובנחישות. אבל איננו יכולים להתחייב לתוצאה. אכזבה מתוצאה, כעס על שכר טרחה או כל תסכול אחר אינם יכולים להצדיק איום, ובוודאי שלא אלימות.
האמת שהאירוע הזה הכניס פחד. לא פחד משתק, אבל פחד שנכנס למחשבות הקטנות של היומיום.
פתאום אתה חוזר בראש לשיחות שהיו, לאנשים שכעסו, לאיומים שאולי ביטלת ואמרת לעצמך שהם נאמרו בסערת רגשות. אתה שואל את עצמך אם היית מספיק קשוב, אם פספסת סימן, ואם בפעם הבאה תדע לזהות מתי כעס הופך לסכנה ממשית.
הסכנה היא לא רק מפגיעה בביטחון האישי, אלא שהיא עלולה לערער אצל עורכי הדין משהו עמוק יותר - לגרום לעורך דין לעצור ולחשוב פעם נוספת אם לקבל לקוח מסוים, בגלל הרקע שלו, האישיות שלו או מידת הכעס שהוא מביא איתו. וזה דבר שאסור שיקרה!



מאחר אני חברה במועצה הארצית של לשכת עורכי הדין ויושבת ראש ועדת הביטוח הלאומי בלשכה, אני בטוחה שנעסוק באסטרטגיה ונפעל מידית בצעדים האופרטיביים להגדלת אפקט ההגנה על עורכי הדין.

הרצח הזה לא ירתיע אותי מלטפל באנשים, אבל הוא מחייב אותנו להפסיק להקל ראש באיומים ולוודא שאף עורך דין לא נשאר לבדו מול סכנה.

ההלם מירי של לקוח בעורך דינו לא נשאר רק בגבולות כותרות החדשות, אלא הגיע כמעט לכל משרד עורכי דין בארץ. אותם בעלי מקצוע מספרים על הרתיעה שלהם מהלקוחות, על הזווית השונה ש...

03/07/2026

אבאלה

באחד הלילות האחרונים, כשחזרתי הביתה אחרי יום ארוך בבית החולים לצידך, כשכבר הבנתי שאתה לא באמת איתנו ושצריך להתחיל להיפרד, חיפשתי אחר תמונה אחת שנזכרתי בה.
תמונה קטנה בשחור־לבן.
תמונה מבלגיה, מהשליחות.
אני תינוקת בת שנתיים, מורמת בבטחה בידיים שלך.
אתה שם — גבוה, חסון, שיער שחור מלא, שפם שחור מלא, חולצת תנועה, חיוך שמח.
ואני מוחזקת ביד שלך. קטנה, צמודה אליך, רגועה, שלווה.
אתה עסוק בענייני העולם — אבל אוחז בי.
מחזיק אותי בביטחון.
כי זה היה החיבוק שלך, אבאלה.
לא חיבוק דב.
אלא חיבוק חזק, בוטח, אמיתי, קיים — אבל גם משחרר.
חיבוק שאומר: אני כאן, את בטוחה, עכשיו תגדלי.
תצמחי. תעופי. אני מאמין בך. אני גאה בך.
תגיעי הכי רחוק שתרצי, תשברי כל תקרת זכוכית.
אתה הפמיניסט הראשון והכי אמיתי שהכרתי.
וזו התמונה הקטנה בשחור־לבן — זו היא תמונת חיי.
זו תמצית האני שלי.
אני והאבאלה שלי.

אבאלה
אתה היית המנהיג.
מגדלור.
עמוד האש ועמוד הענן.
איש שהתרבות הייתה חלק בלתי נפרד ממנו.
מלח הארץ.
איש אשכולות.
איש עם זיכרון מטורף.
איש של ארץ ישראל.
איש של עשייה.
איש של אנשים.

אבאלה , אתה תחסר לי ברמה שאני עוד לא יודעת להבין.
אבל אתה גם תמשיך להוביל אותנו כל יום.
כי אתה מהמנהיגים שאין להם תחליף שנשארים לנצח על דפי ההיסטוריה.

ואנחנו הילדים של אהרן כהן.
אנחנו השבט שלו.
לנו הוא השאיר צוואה לא כתובה —
לחיות.
לאהוב.
לרכוש ידע ודעת.
להוביל.
לשמוח.
להיות ביחד.
להיות ערכיים.
אנשים של מצפון.
לראות את האחר.
לנהוג בכולם כשווים

היום החלפתי את תמונת הפרופיל שלי לתמונה של שנינו, מהחודש האחרון.
וכתב לי אחד החברים:
“אני רואה תמונה של ילדה המתרפקת בשמחת נעורים על אבא אהוב.”
וזה כל כך נכון.
כי גם בתמונה ההיא מבלגיה, כשהייתי בת שנתיים, וגם בתמונה האחרונה שלנו — אני אותה ילדה.
ילדה שמתרפקת על אבא שלה.
רק שהפעם זו כבר לא תמונת ילדות.
זו תמונת פרידה.

אבאלה, תם הטקס.
שלום אבאלה שלי.
ענתי שלך.

02/07/2026

בצער רב אנו מודיעים על פטירתו של אביה של עו"ד ענת קאופמן

26/04/2026

שאלה אחת שכמעט אף אחד לא שואל אחרי תקיפה!!!

שלושה מקרים קשים של אלימות פורסמו בימים האחרונים.
הזעזוע גדול.
אבל חשוב להבין – זה לא מתחיל ברגע התקיפה, וזה לא נגמר רק בהרשעה.

אני מייצגת תיקים כאלה.
וראיתי שוב ושוב שאלימות לא נוצרת בוואקום.

היא מתפתחת בסביבה.
בסימנים מוקדמים שלא טופלו.
בהיעדר פיקוח.
במקומות שבהם אף אחד לא עצר בזמן.

“אמבוש” בדרך למתנ״ס לא מתחיל שם.
תקיפה בתוך קיוסק לא מתרחשת “משום מקום”.

ולכן השאלה היא לא רק מי תקף,
אלא מי היה אמור לצפות, לפקח, למנוע ולא עשה זאת.

לבתי ספר, מתנ״סים, בעלי עסקים וגופים שמפעילים מסגרות
יש חובה.
לא רק מוסרית, גם משפטית.

חובה לייצר סביבה בטוחה.
חובה לזהות סיכונים.
חובה לפעול כדי למנוע.

וכשהחובה הזו מופרת, זו כבר לא רק טרגדיה.
זו גם אחריות.

וכאן נכנס שלב שכמעט לא מדברים עליו:
לנפגעים יש זכות לנהל גם הליך אזרחי ולקבל פיצוי.

לא צריך להמתין להרשעה.
לעיתים נכון לפעול כבר מהיום הראשון.

כי צריך גם לוודא שיש נתבעים שאחראים ושיש ממי לגבות.

ובמקרים המתאימים, לפעול מהר,
להגיש תביעה ולבקש עיקול,
כדי למנוע הברחת נכסים וריקון כספים.

מי שפועל בזמן שומר על האפשרות לפיצוי.

בתיקים שבהם האחריות נבחנת נכון
נפסקים פיצויים של מאות אלפי ואף מיליוני שקלים.

הפיצוי חשוב, והוא נועד לשיקום הנפגע עצמו
או לבני משפחתו, אם חלילה הוא לא שרד.

כי כחברה
החובה שלנו לא מסתיימת בתגובה.
היא מתחילה במניעה.

וכשזה לא קורה
המשפט צריך לומר את דברו.
לא רק באשמה,
אלא גם באחריות.

20/04/2026

מאחורי המספרים יש אנשים!
ומאחורי כל אחוז נכות יש סיפור שלא תמיד רואים.

ביום הזיכרון הזה זה מקבל משמעות אחרת.

ייצגנו חוקר מז״פ שפעל בבסיס “שורה” לאחר אירועי ה־7.10.
תיק שבו הפער בין מה שנחווה, לבין מה שהוכר, היה גדול.

הגשנו ערר.

לא שינינו את מה שהוא עבר, אבל ביקשנו שהמערכת תראה את זה אחרת.

ובסופו של דבר הערר התקבל ו:
✔️ הוכרה פגיעה נפשית משמעותית יותר – הנכות עלתה מ- 30% ל- 50%.
✔️ הנכות הזמנית הוכרה כצמיתה – והוא לא יצטרך להמשיך להיטרטר בעדות

במקרים כאלה, ההכרה אינה מובנת מאליה.
יש פער בין מה שאדם נושא איתו לבין מה שנכתב בפרוטוקול.

ביום שבו אנחנו זוכרים את מי שלא חזרו, ראוי לזכור גם את אלה שחזרו אחרת.
אלה שממשיכים, אבל לא באמת כפי שהיו.

העבודה שלנו היא לנסות ולצמצם את הפער הזה.

יהי זכרם של הנופלים ברוך!!!