14/05/2026
יש ימים שבהם העבודה שלנו מזכירה לנו למה בחרנו דווקא בתחום הזה.
כחלק מהפעילות של הוועדה הארצית להתחדשות עירונית, אנחנו מעבירות הרצאות במנהלות להתחדשות עירונית ברחבי הארץ, כדי להנגיש מידע לתושבים, להסביר על הזכויות שלהם ולתת להם כלים להגן על עצמם בתוך תהליכים מורכבים ומשני חיים.
אתמול הייתה לי הזכות להרצות בפני תושבי בית שאן — עיר ילדותו של אבי.
הפעם ביקשתי ממנו להצטרף אליי.
וכך, אחרי שההרצאה הסתיימה, מצאנו את עצמנו יוצאים למסע קטן בין תחנות הילדות שלו.
המכולת של סבא, שאליה הוא ואחותו היו דוחפים עם שחר עגלה גדולה וכבדה מדי, עמוסה בחלב ובשקי אורז.
חורשה קטנה שהייתה לו למחנה ומפלט.
המתפרה של דודתי המוכשרת, שהלבישה דורות של כלות.
מבנה פח קטן וישן — ששימש כבית ספר. ובית ששטחו 50 מ"ר של אהבה שעטפה בצניעות 12 נפשות, למרות ואולי דווקא בגלל האין.
ובעוד לא הרבה זמן, הבית הזה כבר לא יעמוד שם.
וסיפרתי לאבא שלי על פרויקט ההתחדשות העירונית שמקודם היום על הקרקע שעליה גדל.
למרות שמזמן כבר אינו גר שם, ראיתי בעיניים שלו את אותו מבט שאנחנו פוגשות שוב ושוב אצל הדיירים שלנו ברגעי ההריסה —
מבט שהוא גם עצוב וגם שמח.
מלא געגוע, זיכרונות חיים שנרקמו בין הקירות, אבל גם תקווה.
כי לצד הפרידה מהישן, נוצרת האפשרות לחיים חדשים, בטוחים ואיכותיים יותר.
בתוך הסיור הקטן והספונטני הזה, שוב התחזקה התובנה שהתחדשות עירונית היא לא רק נדל"ן.
היא הסיפור של אנשים, של ערים שמתפתחות בלי למחוק את מי שבנה אותן.
של משפחות שמקבלות הזדמנות לחיים טובים ובטוחים יותר ובשכונות שמקבלות חיים חדשים.
ואולי בגלל זה, בכל פעם מחדש, אני יודעת שבחרנו נכון.
כי התחדשות עירונית אמיתית מתחילה ונגמרת באנשים.
ביכולת לשמור על הסיפור, הזיכרונות והשורשים שלהם, ובו בזמן לאפשר להם ולילדים שלהם עתיד בטוח, ראוי וטוב יותר.
Ofir Cohen Ifat Cohen
