23/06/2026
נדמה לאדם הנתון בחקירה שכאשר הוא מעלה את מחשבותיו מול בינה מלאכותית, הוא משוחח עם עצמו. אלא שמבחינת הדין המסתמן הוא ויתר על החיסיון שלו.
זו התובנה העולה מפרשת הפנר. בפברואר 2026 קבע השופט ג'ד רקוף, בבית המשפט הפדרלי במחוז הדרומי של ניו-יורק (United States v. Heppner, No. 25-cr-00503-JSR) כי שלושים ואחד מסמכים שתיעדו את התכתבויותיו של נאשם עם צ'אטבוט בגרסה צרכנית, ונתפסו בחיפוש בביתו, אינם חוסים בחיסיון עורך דין-לקוח ואף לא בחיסיון של תוצר העבודה.
הנימוק היה כפול: ראשית, צ'אטבוט אינו עורך דין, ובהיעדר יחסי עורך דין-לקוח אין חיסיון. שנית, מסירת המידע לפלטפורמה ציבורית, שתנאי השימוש שלה מתירים לאסוף את הנתונים, ללמוד מהם ואף למסרם לרשויות, שוללת ציפייה סבירה לסודיות. מכאן שגם מידע שמקורו בעורך הדין איבד את הגנתו משעה שהוזן אל הכלי, ושיתופו בדיעבד עם הסנגור לא ריפא זאת.
הדין הישראלי מוביל לאותה מסקנה.
סעיף 48 לפקודת הראיות מגן על דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך דין לבין לקוחו, אך החיסיון שבו אישי ולא חפצי. הוא אינו דבק במידע עצמו, ומשעה שפרט חסוי מגיע לצד שלישי, רשאי אותו צד להציגו כראיה. צ'אטבוט ציבורי הוא בדיוק צד שלישי כזה.
לדעתי, המפתח הוא להחזיר את הבינה המלאכותית אל תוך מערכת היחסים המוגנת, במקום להותירו מחוצה לה, ושני תנאים משלימים בהקשר זה. הראשון הוא סביבה מאובטחת: כלי ארגוני סגור, שבו הנתונים אינם משמשים לאימון ואינם נחשפים, וההתקשרות עמו כפופה להתחייבות חוזית לסודיות. בכך משוקמת הציפייה הסבירה לסודיות, שהיעדרה הכריע בפרשת
הפנר. השני, והוא המכריע, הוא ליווי והכוונה של עורך דין: כאשר השימוש נעשה בהנחייתו וכחלק ממתן השירות המשפטי, הכלי פועל כשלוחו, בבחינת אותו אדם אחר מטעם הלקוח שעליו משתרע סעיף 48. השופט רקוף בפרשת הפנר, כאמור לעיל, רמז לכך, בציינו שאלמלא היוזמה העצמאית של הנאשם, ייתכן שהכלי היה נחשב לסוכן מקצועי הפועל מטעם עורך הדין. זהו כיוון, לא ערובה חתומה, שכן הפסיקה טרם מיצתה אותו, ובפרט לא בישראל.
