05/06/2026
האם שליחת המרגלים בפרשת "שלח לך" הייתה חריגה ויוצאת דופן ביחס לריגול צבאי שגרתי היום?
אמורים אנו לקרוא בשבת: "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן". ולכאורה זהו מהלך טבעי ומתבקש – שכל אימת שאנו אמורים להיכנס לארץ הקודש ולהילחם עליה, מה יותר טבעי, מה יותר מתבקש ומה יותר חיוני מלשלוח מרגלים כדי לדעת מי הוא האויב אשר אנו אמורים להתמודד איתו. וכך באמת אפילו משה רבנו, כשנלחם, שלח מרגלים. יהושע, כשנלחם, שלח מרגלים. זה דבר טבעי, דבר מתבקש. אבל כאן נאמר "אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן" – סיור. כאילו הדבר הראשון במעלה הוא לראות את טיבה של הארץ. נכון שהיה עליהם גם לבדוק "הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים", אבל הסיור כאן הוא הדבר המרכזי. מה גם שהמרגלים שנשלחו הם ראשי בני ישראל, המה ראשי השבטים. בדרך כלל שולחים לרגל שניים-שלושה בחשאי, ואנשים מקצועיים שיודעים לרגל, ולא נשיאי ישראל.
# # # הרקע האמיתי לבקשת הריגול
מה היה המניע האמיתי והנסתר שעמד מאחורי דרישת העם לשלוח מרגלים לארץ ישראל?
אלא אנו צריכים לדעת את הרקע לכל העניין הזה. בחומש דברים נאמר: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם... וְנִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ". כלומר, באו בהתנפלות על משה רבנו, הייתה תסיסה בקרב העם. אין זאת אלא שכאן הרקע לכל העניין הוא חולשה אמונית שפקדה את אבותינו, שלא באו לדרוש לשלוח מרגלים כדי להיות מוכנים על מנת להילחם בצורה מוצלחת כפי שעשה יהושע. אלא המטרה הייתה בכלל לפקפק אם כדאי לעלות לארץ. הם אמרו כי טוב לנו במדבר, טוב לנו במצרים. אם אנחנו משקללים את הסיכויים ואת הסיכונים, החיים במדבר או אפילו במצרים עולים לאין ערוך מאשר הסיכונים ללכת לארץ הקודש ולהיות במלחמות ובהרפתקאות. וכל זה נובע מחולשה אמונית שפקדה את אבותינו.
# # # אובדן הייעוד ועד לניהול הכבול לשיקולי כדאיות
כיצד החליפה תפיסת ה"כדאיות" את תחושת השליחות האמונית של עם ישראל?
והוסיפו לכך המרגלים הללו, שהם ראשי בני ישראל. לא מדובר באנשים פשוטים, אלא הם עצמם – והראיה שכולם, חוץ מיהושע וכלב, היו שותפים לתסיסה ולהסתסה – טענו: נכון, הארץ טובה, אבל יש שם אויבים עזים, מה אנחנו צריכים את כל ההרפתקאות האלה?. אין צורך ללכת לשם ולהסתכן. הנה כי כן אנו רואים שכבר אז היו בקרב עמנו כאלה שהתייחסו לכניסה לארץ כעניין של שיקול כדאיות: כדאי או לא כדאי, מסוכן או לא מסוכן. הם לא התייחסו אל הכניסה לארץ כשליחות, כמצווה של עם קודש להיות בארץ הקודש ולחיות על פי תורת הקודש ויהיה מקדש ירושלים בהר הקודש. אלא התייחסו לזה במושגים של כדאיות, במה שנקרא היום "שיקולים ריאליים". כל זה נובע מחולשה אמונית.
כך היה אז, וכך גם היום. אנחנו רואים שבראשית הדרך קמו אנשים חילונים ציונים אשר באו לציון ברינה, בנו יישובים ואת העניין הביטחוני– דברים גדולים שיש לזכור לזכותם. היום, אחרי מספר שנים שכבר כל אחד יושב איש על נחלתו, מסתכלים על העניין במושגים של כדאיות: כדאי או לא כדאי? לא כדאי כל המלחמות הללו. הם מוכנים לוותר על הכול, אפילו להקים מדינה פלסטינית, רק תן לי לשבת לבטח ולא מעבר לזה. אין שליחות, אין מצווה, אין ייעוד, אלא יש עניין של נוחות אישית, עניין של כדאיות. אז עולם כמנהגו נוהג – כך היה וכך הווה. אבל אנו סמוכים ובטוחים שהקדוש ברוך הוא יערה רוח ממרומים, והגורמים אשר עדיין נאמנים לתורת השם ולאמונה ב"שׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן" יגברו. ובעזרת השם יתברך, אכן באמת נזכה לראות בשוב השם לציון ברחמים.
