26/03/2023
חשיפת זהות בעלי כתובת IP האם הדבר אפשרי כן או לא לאור פסיקתו של בית המשפט העליון?
כאשר בית המשפט התבקש לראשונה להורות לספקי תקשורת לחשוף את זהותם של הגולשים, וזאת לצורך הגשת תביעות שונות כנגד אותם גולשים, בית המשפט העליון לא נענה בחיוב לכך ולמעשה דחה בקשות/תביעות כגון דא.
קביעתו של ביהמ"ש העליון התבססה על עיקרון חוקיות המנהל – "לרשות מותר לעשות רק מה שהדין הסמיך אותו לעשות", ובהעדר מקור סמכות בדין הישראלי להגיש תביעה ללא נתבע מזוהה, ובהיעדר הסדר חקיקתי לזיהוי המעוול, נקבע לא אחת כי לא ניתן לרתום את המערכת המשפטי וצדדים שלישיים לשם ניהול הליך חשיפת פרטים.
בעידן המודרני בו החיים מתנהלים הן בעולם חומרי והן בעולם הווירטואלי, הלכה זו יצרה דיסוננס קשה ביותר, ועל כך נמתחה ביקורת קשה הן מעולם המשפט הפרקטי והן האקדמי. אך הדבר לא נותר כך ללא מענה לאורך זמן. הניצנים החלו במאמרו המרתק של דר' אמל ג'בארין "הזכות לאנונימיות, זכות הגישה לערכאות סמכות טבועה ומה שבניהם" (מחקרי משפט כט 309 (2013)) המפרט את שלושת קבוצות השיקולים שיש להביא בחשבון בעת קבלת החלטה בדבר הוצאת צו המורה לספקית תקשורת לחשוף זהותו של משתמש אנונימי ברשת: (א) שיקולים הנוגעים למשתמש האנונימי ולאנונימיות בכלל; (ב) שיקולים הנוגעים לזכויותיו המהותיות של הנפגע אשר נפגעו מן התוכן האנונימי, כגון הזכות לשם הטוב, לפרטיות או לקניין רוחני וכדומה; (ג) שיקולים הקשורים לספקיות השירות, כגון הזכות לחופש העיסוק, שכוללת את הזכות לנהל את עסקיהן כרצונן. בהמשך, הופיעו גם וניצני השינוי בחקיקה בעת תיקון מס' 5 לחוק זכויות יוצרים, התשס"ח-2007. במסגרת התיקון, הוסף פרק ח1, שעניינו "חשיפת זהותו של עושה פעולה בתוכן ברשת תקשורת אלקטרונית". כך, ככל שעוברים הימים, המשפט מתאים את עצמו (אמנם לפעמים בעצלתיים) לעולם המודרני המשתנה.
