26/05/2025
זהו פוסט הכרות.
"הכרות?" אתם בטח תוהים. "אנחנו כבר מכירים אותה."
אז נכון, יש פה לא מעט אנשים שמכירים אותי, יש כאלו שחושבים שהם מכירים אותי, ויש כאלה שפשוט לא מכירים אותי.
אז מה זה אומר להכיר אדם? אם אספר לכם שקוראים לי מיה, שאני נשואה לכפיר, אהבת חיי, ושיש לי 3 ילדים מדהימים, זה מסכם את ההכרות? אם אספר שאני עורכת דין לדיני עבודה ודיני משפחה ושפעם הייתי מורה, זה יסכם את מי שאני?
ברור שלא.
אני אספר לכם עלי בדרכי.
אני מחזירה אתכם לשנת 1994. אני משוחררת טרייה מקבע, עם שני ארונות על הכתף, המון גאווה וטון של חשיבות עצמית. כזו כמות של חשיבות עצמית, הפריעה לי קצת לראייה, ולכן לא ממש ראיתי שאני בעצם לא יודעת כלום על החיים. הייתי בטוחה ששוק העבודה מחכה רק לי, והחלטתי לחפש עבודה ולדחות את הלימודים.
נעשה הפסקה מהסיפור ונבהיר משהו שרלוונטי להמשך - אני לא יודעת מה שמעתם ומה אתם יודעים בדיוק על אימהות אשכנזיות – אבל הן מוכנות להסכים כמעט להכל: ללכת לישון אצל חברה כבר מגיל גן, לנסוע לאילת עם חברות בגיל 16, לצאת עד מאוחר בלילה, להביא את החבר לישון בבית, לא לסדר את החדר, לחיות על שניצל ופסטה ולקבל עצמאות מוחלטת בערך מגיל 12. אבל מה? עד הלימודים. לימודים זה הכפתור שמצמיח להם קרניים. וכך, מהרגע שאמרתי שאני רוצה לדחות את הלימודים, מאימא קלילה, משחררת וליברלית, קיבלתי עלוקה שלא עזבה לי את העורק הראשי ואכלה לי את הראש ואת הנשמה עד שהתפטרתי מהעבודה ונרשמתי ללימודים.
האמת? לא נעים להגיד, אבל היה לי טוב בלימודים. למדתי ספרות ובלשנות אנגלית, לימודי הוראה וחינוך וסך הכל הייתה תקופה מהממת. וואלה, אני לא אומרת את זה הרבה (ואני בטוחה שהיא תעשה מזה עניין ובטח תראו איזה תגובה גאה שלה פה בתגובות) – אבל אימא שלי צדקה. עדיף היה ללמוד. חלפו השנים, עבדתי כמורה לאנגלית בחטיבת ביניים וחטיבה עליונה, ועם כל שנה שחלפה, נבלו לי עוד ועוד תאי מוח - בערך באותו יחס שהצטמצמה לי כמות השטרות בארנק, והמוטיבציה שלי נשחקה עד דק. אני לא צריכה לספר לכם שמשרד החינוך הוא הגוף הכי לא מתגמל במדינה, נכון?
אני קופצת עכשיו לשנת 2005. באותו הזמן, אני גרושה כבר חמש שנים, מגדלת לבד תאומים בני 7. המשכורת של משרד החינוך לא הספיקה כדי לסיים את החודש, ולכן עבדתי בעבודות מזדמנות אחר הצהריים – שיעורים פרטיים באנגלית, ליווי סטודנטים בכתיבה אקדמית, ואפילו טבחית במסעדה בשעות הערב. מזל שאני יודעת לבשל, כי ממשרת ערב במטבח של המסעדה, הרווחתי יותר ממה שהייתי מרוויחה בעבודת הבוקר בבית הספר. הייתי מתחילה את היום שלי בשעה 6 בבוקר ומסיימת בחצות וזה אולי יישמע מוזר, אבל אני לא זוכרת שהייתי עייפה, למרות האינטנסיביות של החיים. הראש לא הפסיק לעבוד ולחשוב – איך אני משדרגת את החיים; איך אני מגיעה למצב שאני לא צריכה לבחור בין לרשום את הילדים לחוג לבין לקנות עוף לארוחת הצהריים; איך אני מגיעה למצב שאני יכולה לקנות לעצמי בגד פעם בחודש, איך?
מסתבר שאלוהים שם למעלה שמע את המחשבות שלי, וזימן לי לחיים אירוע. על האירוע לא אספר, כי הוא לא שלי ולא אפגע בפרטיות האדם שעבר את האירוע. אני רק הייתי נוכחת לצידו כשזה קרה ורק אומר שזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי איך מערכת המשפט עובדת ואיך היא רואה, או יותר נכון - לא רואה, את האנשים שמתדיינים בה. האמת? הזדעזעתי. עוד יותר אמת? אני כבר 20 שנים בתחום, ואני עדיין מזועזעת.
חוויתי מערכת שמתעלמת מהיותו של אדם – אדם; מערכת שמתעסקת ביעדים ובסגירת תיקים, במקום בלחקור את האמת ולעשות צדק; מערכת שלא באמת מעניין אותה מה יקרה בסוף – העיקר שכבר יגיע הסוף; מערכת שפעם אחת מתעלמת מפורעי החוק ופעם אחרת מתעלמת מהקורבנות. באמת שכאב לי. עד היום כואב לי – ועל כך יעידו מאות הלקוחות שייצגתי במהלך השנים, שאיתם שמחתי ובכיתי ונלחמתי – בחיי שנלחמתי.
נחזור לאירוע של שנת 2005. החווייה הייתה כה עוצמתית ומטלטלת, עד שהחלטתי, אולי בתמימות, אולי סוג של נאיביות ואולי מתוך תחושת שליחות, שאני הולכת ללמוד משפטים, להיות הכי טובה שאפשר ולייצג דווקא את אלה שקשה להם מול המערכת - את השקופים, המופלים, את אלה שקל לדרוס להם את הזכויות.
ככה הגעתי לדיני עבודה. ככה גם הגעתי לדיני משפחה. אני כאן כדי לשמור להם על הזכויות וכדי לתרום את המעט שאני יכולה כדי שיעשה צדק.
ברור לי שכל מי שקורא את זה עכשיו צוחק כשהוא קורא את המילה "צדק" כי הרי ידוע שהמשפט הראשון בלימודי משפטים הוא "בבית משפט לא עושים צדק, עושים משפט". משפט מזעזע, ציני ומכוער שמראה עד כמה מערכת המשפט שכחה את הדרך.
אז זו אני, קצת נאיבית, הרבה אופטימית, מאמינה שיש צדק, מאמינה שהתפקיד של מערכת המשפט הוא לראות אנשים ולעשות צדק ומאמינה שהמשפט הוא רק כלי בדרך אל הצדק. כואב לי על כל שופט או שופטת ששכחו שזו המטרה שלשמה הם יושבים על הכסא.
אם אתם מתחברים לגישה שלי, אנא שתפו את הפוסט, ואולי יחד נגיע לאנשים נוספים ששבעו מציניות ועוקצנות, וזקוקים למידה של צדק ואמת בחיים.
זו אני. עכשיו אתם מכירים אותי קצת יותר. נשתמע.
#בןשטריתפילוסוףעורכידין #דיניעבודה #דינימשפחה
